הרבנית לאה גנס
בגמרא (מועד קטן, 18 ע״א) כתוב: “ברית כרותה לשפתיים”. הכלל הזה מראה את כוחה של המילה הנאמרת. כך, אברהם, בדרכו לעקדת יצחק, אמר למלוויו (בראשית, 22:5): “…ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם”. רש״י מסביר שכאן הוא ניבא ששניהם ישובו. אותו כוח יש גם לנדרים שנאמרו – את מה שיצא מן השפתיים צריך לקיים. ובדיוק כך יש כוח גם לקללות – מה שהאדם אמר קיבל כוח. ובמסכת תמורה (3 ע״א) כתוב שהמקלל את חברו בשם ה׳ נענש על פי דין תורה במלקות, אף שלא עשה שום מעשה גופני.
לכן כולנו צריכות להשתדל שלא לומר מילים בלי מחשבה, “לא לפתוח פה לשטן”, אלא להיות מן המברכים.
בגמרא מסופר על אישה שהייתה באה שוב ושוב אל אחד החכמים ומספרת לו את חלומותיה המפחידים, כדי שיפתור אותם לטובה. למשל, היא חלמה שקורת התקרה בביתה נופלת. החכם השיב לה שהחלום הזה אומר: בקרוב ייוולד לך בן! וכך היה. בפעם הבאה היא באה עם חלומה כשהחכם לא היה שם, אלא רק תלמידיו. היא סיפרה להם שחלמה שוב אותו חלום – שקורת הבית נפלה עליה. והתלמידים פתרו את החלום כך שבעלה ימות. וכך היה. החכם נזף אז בתלמידיו קשות ואמר שמשמעות החלום הולכת אחר פתרונו, ולכן צריך תמיד לפתור לטובה! במילותיהם הם הרגו אדם. [אולם הכרחי שהפתרון יתאים לחלום – הערת המערכת]
כמובן, איננו מבינות דבר בחלומות. אבל כשאנשים מודאגים באים אלינו ומבקשים שנפתור את חלומם, צריך תמיד לומר רק דברים טובים ומיטיבים.
החלום כשלעצמו, בלי פתרון, הוא בדרך כלל שטות, אבל כשהוא מקבל משמעות במילותיו של מי שפותר אותו – זה כבר כוח של ממש.
בזמננו כבר חקרו את השפעת המילה האנושית, ולא על אדם, אלא אפילו על חפץ דומם. מדענים שתלו נבטי קטניות בצלוחיות זהות לחלוטין, על צמר גפן זהה. ההבדל היה שבכל השקיה שמע צמח אחד מפי האנשים מילים נעימות ורכות, ואילו האחר – דברי גנאי וקללות. המדענים נוכחו לדעת שהצמח הראשון נבט היטב, ואילו השני קמל לגמרי. [משמעות הדבר מובנת: מילותיו של הדובר נושאות בתוכן את כוחות נפשו – הערת המערכת]
כאשר הכינו את תערובת הקטורת (בשמים להקטרה) לבית המקדש, מי שכתש אותה הקפיד לומר: “הדק היטב, היטב הדק”, מפני ש“הקול יפה לסממני הקטורת”, כפי שאומרים חכמינו. האמירה הזאת אכן תעזור לבשמים להיכתש טוב יותר.
בספר “שמירת הלשון” מובא קטע מן “הזוהר”, שבו מסופר שממילים רעות נוצרות ישויות רעות, התלויות על שפתיו של האדם וממתינות. אחר כך הן מצמידות את המילים הרעות לדברי הקדושה שהאדם אומר ומושכות אותם כלפי מטה, ואינן מניחות לתפילות לעלות. וכך נחלש כוח הקדושה. כך מתברר פתאום שאין לאדם כוח ללמוד תורה, אין לו כוח להתפלל. את דרכם של דברי הקדושה שהאדם יכול היה לומר חוסמות הישויות הרעות, המחזיקות את המילים הרעות מוכנות כדי להפריע לדברי הקדושה.
בנושא הזה מביאים את הדוגמה הבאה. אדם אחד היה מיומן מאוד בליטוש אבנים יקרות. הוא נסע מביתו למקום כלשהו, וכלי העבודה שלו נשארו בבית. והנה הוא צריך לבצע עבודה מסוימת באבן, אבל הכלים בבית! ובמקום שבו הוא נמצא יש לו רק כלים גסים ולא מתאימים. אף שהוא מומחה גדול בתחומו, עם כלים כאלה הוא אינו מצליח לעשות דבר.
הכלי לעבודתו של האדם בעולם הזה הוא הפה.
הפה ניתן לאדם כדי שישתמש בו ויאמר דברי קדושה וברכות, וישבח את הקב״ה. אבל אם האדם אינו משתמש בכליו כראוי, הוא עלול לקלקל אותם. קללות, שקרים, לשון הרע – כל דיבור אסור פוגע בנו. ועכשיו, אף שאנחנו מקצועניות, הכלים שלנו מקולקלים, ואיננו יכולות למלא את תפקידנו בעולם הזה.
בשם המהר״ל אומרים: כשאדם פוגע באחד מאיברי נפשו, גם האיבר הגופני סובל. אם זו יד – היד סובלת, ואם זה ראש – הראש סובל. אבל הפה הוא עניין אחר. במקרה הזה כל הגוף סובל בבת אחת. מה שנכנס לגוף דרך הפה נספג (במעיים) ומגיע לדם. הדם מפיץ אותו בכל הגוף, ואם האדם אכל רעל, כעבור זמן מה (אם מנגנוני ההגנה לא יפעלו) הגוף יורעל.
כדאי גם לחשוב על כך שלפעמים ילדים נולדים עם פגמים בפה – שפה שסועה או חך שסוע. לילד כזה, במקרים חמורים במיוחד, קשה לא רק לאכול ולשתות, אלא גם לנשום. וצריך לבצע סדרה של ניתוחים יקרים כדי לתקן את המום המולד ולעזור לתינוק. כמה צריך להודות לקב״ה על כך שילדינו נולדים בריאים! ועוד חשבתי: איך אנחנו יכולות להשתמש במתנה הזאת – פה בריא – כדי לומר דברים אסורים, למרוד בקב״ה!
לעיתים קרובות אנחנו שוכחות שכל איברינו הם כלים לעבודת הקב״ה, ושהוא, בחסדו הגדול, נתן לנו אותם בריאים ומוכנים לעבודה. ועכשיו תפקידנו הוא להיזהר בשימוש בהם ולהשתמש בהם כראוי.
המשך יבואהכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה