הרבנית לאה גנס
ועוד אני רוצה לדבר על נקיות הדיבור עצמה.
בתורה עצמה כתוב (בראשית, 7:8): “ומן הבהמה אשר איננה טהורה”. התורה מדברת בדרך כלל בלשון תמציתית מאוד, אבל כאן, במקום מילה אחת (טמאה, לא טהורה), נאמרות שלוש (אשר איננה טהורה, “שאינה טהורה”), כדי ללמד אותנו כמה חשוב לשמור על אוצר המילים שלנו נקי. ילדים שגדלים בבית שבו לא אומרים מילים לא נקיות, ושמילים מן הרחוב אינן נכנסות אליו, נראים אחרת. יש דברים שצריך לדבר עליהם בבית, אבל גם עליהם צריך לדבר “בלשון נקייה”, ולא בעגת הרחוב.
כשהייתי בערך בת 6-7, נאלצתי לשהות כמה ימים בבית החולים. ושם אנשים דיברו אחרת ממה שהיה נהוג בבית שלנו. כל הזמן שאלתי את עצמי: “לא יכול להיות שאנשים מבוגרים אומרים מילים כאלה?!”
מי שכמוני גדל בבית שבו לא משתמשים במילים לא יפות, מוטרד כשהוא שומע את המילים האלה; לא נעים לו בחברה כזאת.
אישה אחת התפרנסה מטיפול בילדים, ובקרב הילדים שטיפלה בהם אירע מקרה של “מוות בעריסה” (התינוק לא התעורר). בדיוק באותו רגע היא לא הייתה ליד התינוק, אבל לקחה זאת מאוד ללב, אף שכולם ניסו לשכנע אותה שאין זו אשמתה, שזה יכול היה לקרות בכל מקום – בבית, בגן – בכל מקום. אבל היא הייתה חסרת נחמה, האשימה את עצמה שלא השגיחה מספיק על התינוק – ושקעה בדיכאון. הביאו אותה לרב גדול, והוא אמר שצריך לזעזע אותה במשהו, אחרת היא תשקע בדיכאון עמוק ולא תוכל לצאת ממנו. הרב אמר לה את הדברים הבאים: “את אינך אשמה במותו של הילד הזה – כולם אומרים לך זאת, ואפילו הרופאים. אבל מה נעשה עם כל המילים הלא נקיות והפוגעות שנפלטות מפינו ופוצעות אנשים, ואולי אף עד מוות – האם גם עליהן אנחנו בוכים ומתייסרים כל כך?! הרי בזה אנחנו באמת אשמים! מי שפוגע בזולתו בדיבור – האם אי פעם שמענו שהוא מתחרט ובוכה כך?” דברי הרב האלה עוררו אותה. היא התחילה להבין שאם במקרה שבו אינה אשמה היא מתייסרת כל כך, מה אמור לחוש אדם אשם, אדם שפוגע?
זה הבהיר לה היכן לשים את הדגש – על מה באמת צריך להתחרט ולחזור בתשובה.
כתוב בקהלת (6:7): “כל עמל האדם לפיהו”. האדם יכול לעבוד בפיו ללא לאות – לעמול בתורה, אבל אם הוא אינו שומר על דיבורו, כל זה יורד לטמיון – כל עמלו. כלומר, מלבד העובדה שזה פשוט אסור, גם פשוט חבל על כל המאמצים שהושקעו.
באיגרת הגאון מווילנה כתוב שעל כל רגע שבו אדם בולם את פיו, הוא מקבל שכר שאין אנו יכולות לאמוד. כלומר, מלבד העובדה שהאדם זוכה בעולם הזה בכך שהוא חי בשלום עם כולם ואינו רב, ואיש אינו כועס עליו, גם בעולם הבא מצפה לו שכר על שבלם את פיו. שום מלאך או ברייה אחרת אינם יכולים לתפוס את מלוא השכר שאדם מקבל בעולם הבא על רגע אחד שבו בלם את פיו, כשהמילים כבר עמדו להיפלט ממנו. ברגע האחרון הוא חשב: הפה שלי אינו שייך לי. הוא רק ניתן לי כדי לעבוד את הבורא. ועכשיו אסגור את פי, אשתוק, לא אומר את מה שגועש בתוכי. זה לא קל, אבל זו עבודתי, ועל כך אקבל שכר.
מה יכול לעזור לאדם שאינו רגיל בכך לרסן את עצמו?
קודם כול, ללמוד. יש ספר נפלא בשם “חפץ חיים”, העוסק בהלכות לשון הרע ורכילות. כיום יש אפילו שיעורים בטלפון, ואפשר להאזין לשתי הלכות ביום. עדיף בכל יום; אם זה לא מתאפשר – לפחות לקרוא פעם בשבוע, בשבת. העיקר שתהיה קביעות. צריך ללמוד ולדעת את ההלכות: מה מותר לומר ומה אסור. ובאילו מקרים אפילו צריך לדבר. וצריך ללמוד מוסר (למשל, “שמירת הלשון”), כדי להבין את המשמעות ואת החשיבות של איפוק בדיבור. צריך להזכיר לעצמנו זאת כל הזמן. אפשר ללמוד בטלפון, להפעיל רמקול ובינתיים לבשל, לשטוף כלים, להאזין בנסיעה, תוך כדי האכלת הילד…
אם אני יודעת שאדם מסוים בסביבתי תמיד, בלי יוצא מן הכלל, מדבר לשון הרע, צריך לצמצם ככל האפשר את השיחות איתו: לדבר לעניין, בקצרה.
יש לי שכנה שאם אני פותחת את הדלת בעצמי, היא בהכרח תפתח איתי בשיחה על מישהו – לשון הרע. חשבתי זמן רב מה לעשות. עכשיו איני פותחת לה את הדלת, אלא שולחת את אחת הבנות לפתוח – איתן השכנה לא תדבר זמן רב, אלא רק לעניין. או אם שכנה אחרת תמיד מרגיזה אותי בכך שהיא נזכרת ביום שישי שהיא צריכה מצרך כלשהו, 10 דקות אחרי שהחנות נסגרה – ורצה אליי לקחת אותו, גם לה לא אפתח בעצמי את הדלת, כדי שלא אתפרץ אחר כך מול הילדים (“למה היא כל כך לא מאורגנת!”), אלא אשלח את אחת הבנות לפתוח – ולא אתעצבן. וכשאני עדיין רגועה, אומר לילדים: “הנה, זכינו לעשות מעשה טוב, לעזור ליהודים. ואנחנו נסתדר גם עם חצי שקית חלב” (והעובדה שהיא לא מאורגנת – זו הבעיה שלה, לא שלי).
צריך להכין תוכנית, מערכה מחושבת נגד היצר הרע שלנו. למצוא את נקודות התורפה שלנו ולהציב שם כוחות חסימה נוספים. ואז ננצח בקרב שלנו!
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה