הרב שמחה כהן
אנו יכולים להבחין בהבדל בין תגובותיהם של הבעל ושל האישה במצב שבו אחד מהם נפגע מאוד מבן זוגו.
כשהבעל נפגע מאשתו, הוא מסתגר בתוך רגשותיו, ולעיתים קרובות נראה לו לגיטימי וטבעי להפסיק לתקופה מסוימת את עבודות הבית שהוא עושה. הרי הוא רואה את עצמו כמתנדב, ואם אשתו העליבה אותו, הוא מרגיש שזכותו להתרחק מענייני הבית עד שיקבל פיצוי על העלבון.
ואילו האישה, אף שרגשותיה עשויים להיפגע בעוצמה ובעומק גדולים יותר מאלה של בעלה, ממשיכה בכל זאת לבצע את עבודות הבית, משום שהיא רואה בהן חובה שלה, והפגיעה, כואבת ככל שתהיה, אינה מצדיקה בשום אופן הפסקה במילוי חובותיה.
את ההבדל הזה בין בני הזוג אפשר לראות כבר בשלב הוויכוח והמריבה.
כשהאישה כועסת על בעלה, ככל שכעסה גדול יותר, כך היא מרבה לדבר והטון שלה עולה. ואילו הבעל יכול להתנתק: לשתוק, לצאת מן החדר או אפילו לצאת להליכה – «להתאוורר». שתיקה, התעלמות או יציאה מן החדר בזמן ויכוח הן פעולות ששוללות את השותפות, ולא כדאי לנקוט אותן, משום שהן מכעיסות את האישה עוד יותר.
הרי דווקא עכשיו, בזמן המריבה שיוצרת תחושה של נתק, היא זקוקה לתחושה חזקה עוד יותר של השותפות ביניהם. ואילו הוא, שאין לו הנטייה הפסיכולוגית לשותפות, משוכנע שהוא עושה את הצעד הנכון: להתרחק ממנה לזמן מה כדי להפחית את המתח השורר בבית.
הבדל נוסף בין גבר לאישה (שכנראה קשור גם הוא לאופייה השיתופי של האישה) מתגלה במצב שבו שניהם פגעו זה ברגשותיו של זה.
התלמוד (נידה 31) מציין שהגבר מתפייס וסולח מהר יותר מן האישה. יש בכך סמליות: הגבר נוצר מעפר האדמה – הרך והגמיש, ואילו האישה – מן הבשר והעצם הקשים יותר של אדם הראשון…
למעשה, כשאנו בוחנים את התנהגותם של גברים ונשים לאחר פגיעה הדדית, אנו מוצאים שגם אם האישה מוכנה להתפייס, דרוש לה יותר זמן כדי לשנות את התנהגותה מעוינת לאוהבת; ואילו הגבר, גם אם הוא ממשיך לחוש כעס בתוכו זמן רב יותר, מסוגל כלפי חוץ לנהוג בידידותיות.
בעת מריבה נוצרת התרחקות רגשית בין הבעל לאישה. פיוס פירושו קשר וחיבור בין רגשותיהם. הקשר של האישה לבעלה חזק יותר מן הקשר הרופף של הבעל לאשתו. לכן, כדי לעבור מריחוק רגשי לקרבה לבבית, האישה זקוקה ליותר זמן.