היחס לחכמים ולזקנים — את מי יש לכבד?

היחס לחכמים ולזקנים

1. נאמר בתורה (״דברים״, 6:13): ״את ה׳ אלוקיך תירא — ירא את הקב״ה, אלוקיך״. בפסוק זה מופיעה מילת העזר ״את״, וחכמינו, כמו במקרים דומים אחרים, מסבירים מה טמון בתוספת הזאת. ״את״ באה לרבות את מי שרוכשים את החכמה האלוקית, כלומר את חכמי התורה. מכאן נלמד דין תורה (דאורייתא!) המחייב כל יהודי לכבד חכמים ולנהוג בקרבתם בזהירות מיוחדת.

רבנו יונה מגירונדי מסביר שמצווה זו מלמדת עד כמה חשוב ללמד אחרים חכמה ויראת שמים. כשמורים לאנשים את הדרך הנכונה ומסייעים להם בעצה, מתקדש שמו של הקב״ה. לכן חכמינו — רבותינו וצדיקינו — ראויים לכבוד מיוחד.

2. מצווה זו כוללת 4 היבטים:

א) לכבד את החכם;

ב) לקום כשפוגשים חכם;

ג) האיסור לשנוא חכם ולנהוג בו בזלזול;

ד) המצווה לשהות במחיצת חכמים ולעזור להם.

מצוות אלה אינן מוגבלות בזמן או במקום. הן חלות גם על נשים. גם ילדים יש לחנך לכבד חכמים, ולספר להם (ולהראות להם בדוגמה אישית) עד כמה מצווה זו חשובה.

3. כאשר מדובר בכבוד חכמים, הכוונה אינה רק למנהיגי הקהילה המוכרים לכול.

להלן שבע דרגות (לפי סדר חשיבותן), שלכל אחת מהן קשר ישיר למצווה זו:

א) הרב שממנו קיבלתם את רוב ידיעותיכם וחכמת התורה שלכם (להלן נכנה אותו ״רב מובהק״);

ב) אחד מרבותיכם;

ג) תלמיד חכם (שאינו בהכרח הרב שלכם);

ד) מי שאתם לומדים עמו יחד (חברותא), או חבר;

ה) תלמידכם;

ו) חכם שמסיבה כלשהי שכח את ידיעות התורה שרכש בעבר (גם אותו יש לכבד);

ז) אדם חכם ובעל ידע, שחדל לקיים את דיני התורה. (אסור לפנות אליו בזלזול בפני אחרים, ועל אחת כמה וכמה להעליבו.)