ענת ברוסילובסקי
"ובכן, מר וגברת כהן, לצערי אני נאלץ להודיע לכם שבנכם והישיבה שלנו אינם מתאימים זה לזה. עכשיו הוא אורז את חפציו, והיום יחזור איתכם הביתה."
מנהל הישיבה השתתק, ושרה הופתעה מהקלות שבה הטיל פצצה לחלל האוויר.
"ואני הרי חשבתי ששוב מדובר בזוטות, כמו חלון שבור או קללה שהופנתה למורה. ככה זה תמיד: את חושבת, אסדר הכול במהירות ואחר כך אקנה לעצמי קפה עם טירמיסו בבית קפה בעיר הבירה, וכאילו להכעיס, תמיד קורות הפתעות."
מנהל הישיבה שוב הפר את השתיקה: "כבר לפני חודש החלטנו הכול יחד עם צוות המורים, ואז נתנו ליצחק הזדמנות אחרונה. לכם לא אמרנו אז דבר, וחוץ מזה, מה כבר הייתם יכולים לעשות? זה הגיל, זה האופי, אלה החולשות..."
"מה זאת אומרת, מה היינו יכולים לעשות? - שרה לא הצליחה פתאום להתאפק ופלטה, - הייתי מתפללת עבורו, עבור יצחק שלי, הייתי מבקשת מהקב״ה לעזור לו, לתמוך בו, לכוון אותו, לתת לו להרגיש את טעמה המתוק של התורה. הייתי מתפללת ובוכה, קוראת תהילים, פרק שירה, הולכת לכותל ולרחל אמנו..."
שרה השתתקה ונראתה כמו ציפור גדולה ועצובה שכנפיה נשברו.
"אתם יודעים מה, - שוב נשמע קולו של המנהל, - אני עדיין זוכר את תפילותיה של אמי ואת דמעותיה, ולכן אתן לכם ולבנכם עוד חודש. חודש לתפילות."
חלפו עשרים שנה, וכאשר הרב הידוע יצחק כהן סיפר את הסיפור הזה באולם בפני אלף מאזינים, איש לא יכול היה להישאר אדיש.
בשבת הזאת אנו מסיימים את חודש טבת, חודש שבו אנשים צריכים להעניק חום זה לזה, ומקבלים את פני חודש שבט. חודש של בשורות טובות.
התפללו ובכו, התפללו וצחקו, התפללו למען מי שאתם אוהבים ולמען מי שאינכם יכולים לסבול.
ושיהיו לכולנו בשורות טובות!