הרבנית אסתר אופנגנדן
הסבר נוסף של חכמינו: האדם נברא ״בצלם אלוקים״. ״הקב״ה רק נותן, נותן ללא הרף – מהותו היא לתת״ (הרמח״ל). כשהאדם נותן, הוא מרגיש שהוא באמת חי.
פעם התלוננה בפניי אישה צעירה שהשיטה הזאת אינה עובדת. ״אני כל הזמן דואגת שהוא יעשה משהו בשבילי, ואני לא רואה אהבה גדולה במיוחד. להפך, הוא התחיל להתרגז!״ – היא הבינה הכול כל כך טוב! ״אם אכריח את בעלי לתת, גם אקבל את כל מה שאני צריכה, והוא עוד מאוד יאהב אותי״!..
הרב שמחה כהן כותב על כך: נתינה מובילה לאהבה רק כאשר יש רצון כן לתת. כלומר, ״אבל הרי לא עמדתי מעליו עם מקל! הוא הרי הסכים!״ – זה לא עוזר. הסכמה אינה מספיקה.
כל מה שאנו לומדות על בניית המשפחה – נוגע לי, זה אינו כלי למניפולציה, אלא עיקרון לחיים.
בעיה אחרת הקשורה ל״יכולת לתת״ נוגעת לאנשים שאוהבים מאוד לעשות טוב, ופועלים ללא הרף ובמסירות למען הקרובים להם... וזה אינו מביא אושר לא להם ולא למשפחתם.
לא מזמן עבדתי עם זוג שבו הבעל אמר כך: – אני עושה הכול. אני אחראי לכול. אני מפרנס. אני דואג לבריאות שלה. את חושבת שהיא מכירת תודה? היא אפילו לא רוצה לציית!
ואשתו השיבה: – גם אני עושה הרבה! אתה לא רואה את זה! ואתה כל הזמן לוחץ עליי!
מקרה אחר. מולי יושבת אישה שהיא שילוב קלאסי של תשישות נוראה ואנרגיה סוערת. ״הכול עליי! אני סוחבת הכול לגמרי לבד! הוא לא יכול פשוט לעשות מה שאני אומרת לו! אני לגמרי לבד בחיים...״ בעלה יושב מולה בגב כפוף וממלמל בשקט: ״...אני הרי לא מתנגד... אני הרי לא מתווכח...״
גם הדחפים הטובים ביותר עלולים לנבוע ממקורות שאינם הטהורים ביותר.
למשל, הבעיה שעמה התמודדו שתי המשפחות היא לא חסד, אלא תחרות סמויה. הצורך להוכיח מי טוב יותר, מי חזק יותר ומי מחליט.
תחרותיות במשפחה קיימת תמיד. היזכרו בבעל שמראה לאורחים מדף קטן שהכין בעצמו. אשתו מיד מצטרפת אליו – ״אבל הרעיון היה שלי, נכון, יקירי?״. כאן העיקר הוא הפרופורציות.
אישה שיצאה לדיג עם בעלה מספרת לחברתה: – את מבינה, עשיתי הכול לא כמו שצריך. דיברתי בקול רם מדי, לקחתי את הפיתיון הלא נכון, הטלתי את החכה למקום הלא נכון, הדגים נגסו בפיתיון שלי לא כמו שצריך, נעצתי את הקרס לא נכון, ובכלל תפסתי יותר דגים ממנו. (בדיחה?)
מתברר שכשאנו נותנים, אנו עלולים בקלות להשפיל. לפגוע. לעורר ריחוק והתנגדות במקום הכרת תודה.
אם האדם נברא ״בצלם אלוקים״, הרי שמהותו היא לעשות טוב. כשהאדם נותן, הוא מרגיש שהוא באמת חי. ומה עליו להרגיש כשהוא מקבל?
אבל אם לא יהיה למי לעשות טוב – לא יהיה טוב...
אם כן, מה שחשוב אינו עצם ה״נתינה״, אלא איך נותנים ואיך מקבלים.
המשך יבוא