לאה גיטל שוכמן
קוראות יקרות! אנו מציגות בפניכן ריאיון עם הרב ישראל לוין ועם רעייתו.
זוהי משפחה שהחלה את דרכה אל הבורא עוד בשנות ה־80, כשהשלטון הקומוניסטי עדיין היה במלוא כוחו. הם הגיעו לישראל בשנת 1987. כיום הרב ישראל הוא תלמיד ותיק בישיבת ״מיר״, וגם מלמד וכותב ספרים. הרבנית לאה לימדה שנים רבות ב״מכון טל״, וכיום היא ממשיכה בהוראה. כל ילדיהם הקימו משפחות נפלאות ההולכות בדרכו של הקב״ה.
הרב ישראל: הדבר הראשון שממנו החלה דרכנו היה חינוך הילדים. זו הייתה האווירה הכללית, הכיוון הכללי. כל משפחה נאבקה כדי להפריד את ילדיה מן החברה שבה חיה. אנחנו עצמנו עדיין ידענו מעט, אבל את מה שלמדנו העברנו לילדינו. הרי לא היה אפשר שנחיה חיים מסוג אחד, והילדים — מסוג אחר.
לאה: התחלנו להתקדם בהדרגה, כל משפחה בקצב שלה, אבל כבר הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר חלק מהחברה שסביבנו. התחלנו להתעניין ביהדות. התחלנו ללכת לבית הכנסת, אף שעדיין לא שמרנו שום מצווה. תחושת השייכות לעם היהודי איחדה אותנו. אמרנו זה לזה "שנה טובה!", אף שעדיין היה לנו מושג קלוש מאוד מהו בכלל ראש השנה. אבל כבר הרגשנו גאווה על כך שאנחנו יכולים לומר את המילים האלה, ושאנחנו מבינים, ולו במעט, מה עומד מאחוריהן.
ר.י. הכול התחיל בערך בשנת 1981. וכבר בשנת 1985 הרגשנו שאנחנו אנשים אחרים לגמרי.
לאה: התחילו להתארגן קבוצות בבתים, שבהן לימדו את הילדים דברים הקשורים ליהדות: שירים יהודיים, כמה הלכות בסיסיות, מילים בעברית. בשבילנו היה הישג גדול כשהילד היה מסוגל לשיר שיר ילדים בעברית. נפתח גן ילדים קטן. "הגן הרוסי" בבית שלנו, ברמות ג׳ - הוא המשך של אותו גן במוסקבה.
את עיקר מה שקיבלנו קיבלנו, כמובן, בבית הקיץ בריגה. זה היה מעין "סמינר" בן שלושה חודשים למשפחות, שבו למדנו בלי הפסקה. היינו כחמישים איש. היו תורנויות של שתי נשים, שעבדו 14 שעות ביום במשך שבוע, בזמן שכל השאר למדו. אחר כך התחלפו הזוגות. זו הייתה בשבילנו התנסות שחישלה אותנו מאוד. שם למדתי גם לאפות חלות וגם להכין מאכלים יהודיים שונים.
ספרו בבקשה איך עברו החגים הראשונים שלכם?
לאה: הכול התחיל בכך שבאנו למשפחת פיאטיגורסקי.
ר.י. אליהו אסס הפנה אותנו לשם. באותו זמן משפחת פיאטיגורסקי עדיין לא קיבלה אישור יציאה, אבל כבר הייתה להם תחושה שהם עומדים לעזוב בכל רגע. באנו אליהם לקחת כלים כשרים – השאירה אותם משפחה שכבר נסעה לישראל. בכלים שלנו כבר לא יכולנו להשתמש, ולכן באנו לקחת את אלה. ואז ראיתי אצלם בוויטרינה – שופר. על השופר למדתי בבית הקיץ בשנת 85 עם אליהו אסס. למדנו אז מסכת "ראש השנה", שבה דובר על השופר – ואני באותו זמן עוד לא ראיתי שופר מימיי. לא ידעתי מה זה. מבית הקיץ נסענו לבית הכנסת בריגה – היחיד ששרד אחרי הגרמנים. הייתה עליו כתובת בעברית: "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" (ציטוט מתהילים). ר׳ גרשון גורביץ׳, שהיה אחראי על בית הכנסת, הצביע לנו על הכתובת הזאת (היא הייתה למעלה), ואמר: "בדיוק בגלל זה בית הכנסת הזה נשאר". הרי כל האחרים נהרסו. ואת זה השאירו והפכו לאורווה. ר׳ גרשון עצמו כבר היה אז אדם מבוגר מאוד. הרי הוא היה תלמיד של החפץ חיים! הוא היה היחיד שעסק בשחיטה כשרה עבור כל רוסיה.
כך שראינו בשר (שקיבלנו מריגה) פעמיים בשנה: לפני ראש השנה ולפני פסח.
ובכן, כשהגענו וסיפרנו שאנחנו לומדים מסכת "ראש השנה", הרב גרשון הוציא לנו שופר כדי שנראה אותו. הוא היה קטן כזה, שחור. "זה נקרא שופר", הסביר. ואני חשבתי ששופר הוא משהו ענקי! "אבל אני בעצמי לא תוקע", אמר ר׳ גרשון, "אם מישהו רוצה לנסות – בבקשה!". בלי לדעת בעצמי למה, הושטתי יד אל השופר: "תנו לי לנסות!" לקחתי אותו, הצמדתי לפה – ופתאום נשמעו קולות. הצלחתי! ואז ר׳ גרשון אמר: "נו, אתה תהיה התוקע!"
כשהגעתי לפיאטיגורסקי, מיד שמתי לב לשופר הזה בוויטרינה. אני עומד, מסתכל עליו, ולא נעים לי לבקש… ופתאום פיאטיגורסקי אומר לי: "אני רואה שאתה רוצה לקבל את השופר? קח. הרי אנחנו נוסעים בקרוב, ואתה תצטרך שופר כדי לתקוע בראש השנה".
באותו ראש השנה תקעתי בבית – כפי שהבנתי ממה שלמדתי במסכת "ראש השנה". התארחו אצלנו כמה משפחות – קולוויאנסקי, זילברשטיין ומשפחה נוספת. וכבר כעבור חצי שנה קיבלנו אישור יציאה. התברר גם שהשופר בבית הכנסת לא היה כשר. לכן, כשעמדנו לעזוב, סשה אילין, חצוצרן מקצועי, ביקש ממני: "השופר שלך הוא השופר הכשר היחיד בכל מוסקבה. בבקשה, תשאיר אותו". היה לי קשה מאוד להיפרד מהשופר הזה…
ומבין הסימנים של ראש השנה היו לנו רק תפוחים ודבש. הרי באותה תקופה במוסקבה לא היה אפשר אפילו להעלות על הדעת להשיג רימונים או תמרים.
לאה: ישראל הלך לבית הכנסת ביום כיפור, ונשאר שם במשך כל היום. הוא לן שם בקרבת מקום, יחד עם קבוצת בחורים. אבל לפני כן קרה לנו סיפור מעניין מאוד, ממש איזה נס. התכוננו ליום כיפור בחיפזון. גם לסעודה שלפני יום כיפור התארחה אצלנו משפחה אחת; הבעל היה אמור ללכת עם ישראל לבית הכנסת, והאישה נשארה אצלנו. בקיצור, חיפזון, התרוצצות, אני רוחצת את הילדים, רצה בין החדר לחדר האמבטיה… ופתאום נשמעת דפיקה בדלת.
ר.י. ואני כבר עמדתי במעיל, ומתחת למעיל – טלית. כבר עמדתי לצאת לדרך, הרי לבית הכנסת יש שעה של נסיעה.
לאה: אנחנו מסתכלים בעינית ורואים – אדם לא מוכר. במדים.
ר.י. עמדתי וחשבתי – לפתוח או לא. בסופו של דבר החלטתי שמכיוון שיש לנו מזוזה, לא יקרה שום דבר רע.
לאה: פתחנו, הוא עובר בסלון ומתיישב – עם הגב לקיר. ודווקא בארון שעמד ליד הקיר הזה היו כל תשמישי היהדות: סידורים, פמוטים וכדומה. הוא לא הסתכל לאחור ולא ראה דבר. ופתאום התחיל לשאול: מה שלומכם, האם הכול בסדר אצלכם, האם מישהו מציק לכם… האם יש בעיות עם השכנים…
ר.י. באותו זמן כבר לא עבדתי תקופה די ארוכה. חשבתי שעכשיו הוא יתחיל לשאול איפה אני עובד וכן הלאה. אבל הוא לא שאל שום דבר כזה.
לאה: עניתי כמובן שהכול בסדר, כי פשוט פחדתי לפתוח את הפה… הוא שאל עוד כמה שאלות דומות (בסך הכול ישב כחמש דקות), ואז קם ואמר: "הנה כרטיס הביקור שלי. שמי רב-סרן יאקובלב. אם יהיו לכם בעיות, שאלות או תלונות – פנו אליי". והלך.
חשבנו שזה פשוט היה אליהו הנביא. הרי ממש זמן קצר לפני כן נערכו חיפושים בבתיהם של רבים מהמכרים שלנו. לקחו מהם ספרים, ומאחדים – יין ביתי שהכינו לפסח… גם אנחנו הכנו יין מצימוקים.
ר.י. הרי בשנת 85 עדיין היו מעצרים. זו הייתה בכלל תקופה חשוכה מאוד – שליט אחד מת, ובמקומו קם אחר… רק בשנת 86 התחילו לנשוב רוחות חדשות, ובשנת 87 השערים התחילו להיפתח. אבל בשנת 85 עדיין היה מפחיד מאוד. ובכן, ברגע שהוא הלך, מיד נסעתי לבית הכנסת. זה כבר היה יום כיפור של ממש. בישראל הכול אחרת – מיד "זורקים את האדם למים". ולפעמים זו עלולה להיות עבורו מכה קשה, שקשה לו להתאושש ממנה. כך שתהליך הכניסה ההדרגתי הזה היה בשבילנו חסד גדול של הבורא.
סיפרתי הכול ליאניקה, בתי הבכורה. כל מה שגיליתי, כל מה שקרה – שיתפנו אותה בכול. היא הייתה אז בת 6-7. כשהתחילה ללמוד בבית הספר, זה היה סיפור בפני עצמו. הרי כבר רצינו שהיא לא תלך לבית הספר בשבת. כלומר, היה צריך להשיג אישור מאיזה רופא… ועוד ילדה עם שם כל כך לא שגרתי…
לאה: הלכתי לנוירולוגית ואמרתי: "את יודעת, לקראת סוף השבוע היא מתעייפת מאוד. עד כדי כך שאין לה בכלל כוח ללכת לבית הספר". הנוירולוגית אמרה באהדה: "את יודעת, זה קורה". ונתנה אישור לחצי שנה. כשנתתי את האישור למחנכת, היא התייחסה לכך בספקנות רבה. הרי היא ראתה את יאניקה, ולא הבחינה אצלה בשום סימן לעייפות לקראת סוף השבוע. יאניקה לא באה בשבת אחת, בשבת שנייה… ביום שישי השלישי היא התקשרה: "הילדה תבוא מחר לבית הספר?" אני אומרת: "לא, היא עייפה…" – "למה? לא רואים אצלה עייפות…" וכך היא התקשרה בכל יום שישי – במשך חצי שנה. היינו צריכים לעמוד בזה. היא בוודאי חשדה במשהו, אף שלא אמרה דבר.
ר.י. התחילו לקרוא לה בכיתה "הזרה"…
האם הצלחתם לציין איכשהו את חג הסוכות?
ר.י. בבית הכנסת – לא. באתי לאליהו אסס ואמרתי שאני רוצה לבנות סוכה. אבל מצד שני – הרי יש סוכה בבית הכנסת. והוא ענה לי שאם אני רוצה לבנות, יש מצווה (אם כי אין חובה) לבנות סוכה משלי.
לאה: זו כבר הייתה שנת 86. בן של מכרים שלנו, ברוך, גר לא רחוק מאיתנו, והיה בא אלינו לשבתות ולחגים. הוא היה בן 19, והיה הראשון במשפחתו שהתחיל לשמור מצוות. במשפחה לא קיבלו את כל זה, ולכן הוא בא אלינו בכל שבת. ובכן, שניהם החליטו לבנות סוכה. גרנו בשכונת קונצבו. לא רחוק מאיתנו היה פארק יער גדול ויפה, ומעבר לו – בתי הקיץ של אנשי הממשלה. ובקרבת מקום היה גם בסיס צבאי. ודווקא שם, בשולי היער, בין הבסיס לבתי הקיץ, הם החליטו לבנות סוכה. זה היה המקום המוגן ביותר: בבסיס הצבאי יכלו לחשוב שזה מבנה השייך לבתי הקיץ של אנשי הממשלה, ואילו האנשים מבתי הקיץ יכלו לחשוב שזה משהו צבאי.
ר.י. הסוכה נבנתה מלוחות נפרדים, שכוסו בטפטים לבנים. היא ממש כולה זהרה. זה היה יפה במיוחד כשהשלג נפל עליה. ואת הסכך הכנו מעשבים שוטים שקצצנו כשפינינו את המקום לסוכה. בעיה נוספת הייתה המים – היינו צריכים מים לנטילת ידיים. והרי לא היה עירוב. לכן היה צריך להביא מראש גם את האוכל וגם את כל השאר. מה המצאנו? ברצפת הסוכה הטמנו קופסת מתכת כזאת, שבה שמנו מראש לחם, דבש ותפוחים – כדי לערוך סעודה. ואת המים לקחנו ממעיין שהיה בתחתית ההר – במרחק של כשלושים מטרים. לא התכוונו לבנות סוכה במקום כל כך "מסוכן", פשוט חיפשנו מקום שבו יהיו התנאים הטובים ביותר לחגוג את סוכות.
המשפחות שהתארחו אצלנו בראש השנה באו אלינו גם בסוכות. הסוכה הייתה גדולה למדי, והיה מקום לכולם.
ישבנו כולנו יחד והתחלנו לשיר שירים יהודיים. שרנו בעוצמה כזאת ששמעו את השירים אפילו בבסיס הצבאי. כך שרנו במשך כל השבוע, וביום האחרון, בשמיני עצרת, סיימנו את הסעודה, בירכנו ברכת המזון ושמענו איזה רשרוש. התרחקנו מהסוכה וראינו חיילים במעילים מרופדים, שהתגנבו לכיווננו כדי לראות מה קורה שם, בסוכה הזאת. אחד החברים שלנו רצה לחזור ולהגן על הסוכה. אבל אמרנו לו שעדיף ללכת – הרי זמנה של הסוכה ממילא נגמר… והלכנו, בלי לדעת מה קרה לה. אחר כך, כעבור זמן מה, בימי החול, לקחתי איתי את יאניקה והלכנו לסוכה. חשבתי שבוודאי הרסו אותה. אבל התברר שכמעט לא עשו שום נזק – רק תלשו כרזה אחת שעליה היו מצוירים אתרוג ולולב. החזרתי הכול למקום, ואחר כך היינו באים לבקר את הסוכה שלנו.
ובאדר, כשקיבלנו אישור יציאה, באנו לסוכה וראינו שציפורים בנו שם קינים. איזה ציוץ היה שם!
בכלל, אילו האדם היה מבין שכל מה שהוא עושה נעשה אחר כך חלק מההיסטוריה… זו הייתה עזרה בלתי רגילה משמיים.
- עכשיו, אחרי שנים רבות, רואים זאת בבירור.
ר. י. כן.
ל. כשהילדים רואים את מסירות הנפש של ההורים ומשתתפים בכך – יש לזה השפעה חינוכית גדולה.
ר.י. לא רק מסירות נפש – זה דווקא ביטוי של אהבה למה שאתה עושה. כשהילד רואה עד כמה זה חשוב להורים… הרי לילד אין דאגות איך יחיה ומה יאכל מחר. בכלל, ישראל מעמידה את האדם בניסיונות קשים – כאן יש דאגות גדולות לפרנסה וכדומה. ושם לא היה לנו את זה. לכן, דווקא העובדה שהתחלנו לשמור מצוות שם, בהדרגה, נתנה לנו את האפשרות להמשיך גם כאן.
ואיך באמת היה כאן? איך עברו החגים הראשונים?
- זה היה הלם. התארחנו אצל אחרים והרגשנו שרוח החגים כאן שונה. ברוסיה היה צריך להתאמץ כדי ליצור משהו יש מאין. וכאן הכול מוכן. אפשר ללכת ולקנות הכול בחנות. הבנו שעדיף לנו לחגוג בבית. הרי כל אדם מגבש לעצמו גישה אישית לכל חג. כל אחד חוגג אותו כפי שבנה אותו לעצמו. והמסגרת של אדם אחר עלולה שלא להתאים לך. בכלל, המעבר היה לא פשוט בכלל. גם בברית המועצות לא היה קל. אבל שם היינו מלאים בהתלהבות וברומנטיות, וכל העניינים החומריים לא היו קשים כמו כאן. שם בכלל אף אחד לא דיבר על כסף. חיינו בצניעות רבה מאוד. היו מצבים שבהם לא ידענו מה לקנות – תפוחי אדמה או אורז. אבל כל זה היה ברקע. כל הזמן הקדשנו הרבה זמן לפעילות עם הילדים, לקראת החגים הייתי מכין להם תחפושות וכדומה. כשבאנו לכאן, המשכתי בכך. רציתי שהם ייכנסו לעולם התורה דרך התחושה שההורים שותפים לחג יחד עם הילדים. שלא תהיה תחושה שיש משהו נפרד לילדים ומשהו נפרד להורים. זה עניין משותף. למשל, הילדים עזרו לנו מאוד בסוכות: הם הכינו קישוטים. כל הסוכה הייתה מקושטת בעבודות היצירה שלהם – לא היה שום דבר קנוי או מוכן. הבנות ראו שאבא עושה הכול בעצמו, במו ידיו, ולקחו ממנו דוגמה.
- אתם חושבים שדווקא כך אפשר להעביר לילדים את חשיבות החג ואת שמחת החג?
ל. כשאת בעצמך משקיעה, והם משתתפים בזה ומשקיעים גם הם.
ר.י. אדם שנכנס לעולם התורה ולא גדל בו צריך לספוג בעצמו את החגים – באמצעות ההכנה לקראתם, לימוד הפרטים שלהם והמרכיבים שלהם.
ל. בחגים תמיד הזמנו אלינו אנשים – גם כאלה שהכרנו עוד ממוסקבה ומבית הקיץ, וגם אחרים. השקענו כל כך הרבה בסוכה, כל כך קישטנו וסידרנו אותה, שהיא הייתה מיוחדת במינה, ולא רצינו לצאת ממנה לשום מקום. ברגלים נסענו אל הרב אזרחי.
כשהילדים היו קטנים, היה קשה מבחינה גופנית. כמעט שלא הלכתי לתפילות ראש השנה ויום כיפור. לעומת זאת, יאניקה הלכה – כשבאנו היא כבר הייתה בת עשר–אחת עשרה, ולכן הלכה והכירה את כל התפילות. וכשהילדים גדלו והתחלתי גם אני ללכת, יאניקה "לימדה" אותי – הראתה לי איפה כל תפילה וכדומה. כמובן, כשהתפללתי בבית הרגשתי שאני מפסידה משהו, איזו התרחקות מהציבור. אבל הבנתי שזה מה שנדרש ממני עכשיו. היה מקרה שבו התפללתי פעם, ופתאום אני שומעת שרחל בת החמש טיפסה על אדן החלון ומדברת עם חברה שלה. ובאותו זמן לא היו לנו סורגים בחלונות. נאלצתי להפסיק ולרוץ אליה. היא ישבה עם הרגליים תלויות בחוץ ודיברה. ואנחנו – בקומה השלישית. זה לימד אותי לא לקנא במי שנמצאות בבית הכנסת.
ר.י. נוסף על כך, השיעור שלנו לנשים, שאנחנו מקיימים כבר, ברוך השם, עשרים שנה, היה ללאה מקור להזנה רוחנית. הרי בלי ההזנה הזאת פשוט אי אפשר. וגם הבנות היו מקשיבות לשיעורים האלה.
ל. בשנים האחרונות אנחנו מזמינים אלינו את הילדים – כל אחד בתורו. לפעמים מזמינים רק את הנכדים. למשל, את הבת של יאניקה – היא כבר בת ארבע עשרה.
- לאישה יש הרבה מאוד עיסוקים שונים. במיוחד בחגים. היא צריכה גם לבשל, גם לנקות, גם לארח, גם להעסיק את הילדים – וגם להספיק להתפלל בעצמה. במה לדעתכם צריך להתמקד, מה הכי חשוב?
- תמיד השתדלתי שלכולם יהיה טוב (צוחקת). רציתי שכולם יבואו והכול כבר יהיה מוכן. שלא לעכב אחרים – אפילו על חשבון התפילה שלי. הרי זה התפקיד העיקרי של האישה – לדאוג שלכולם יהיה טוב. הרי צריך להספיק המון – ואי אפשר להספיק הכול. אם מנסים לעשות הכול, בסופו של דבר מרגישים פשוט מרוסקים. לכן צריך להירגע ולהבין שהמשימה העיקרית שלך היא הבית. ובבית צריך לדאוג שיהיה חג. וזה תלוי באישה – שלכולם יהיה מצב רוח טוב, שהשולחן יהיה ערוך יפה, שכולם יבואו ויראו שהחג התחיל. ובו בזמן, אפשר לדבר עם הבורא כל הזמן. עדיף להתפלל את המינימום, או מאוחר יותר – כך כולם יהיו מרוצים. תהיה בבית אווירה של חג.
הייתה לי נקודת מפנה אחת. זה היה בשמחת תורה, והיו אצלנו הרבה אורחים, והנה – כולם הלכו לבית הכנסת (הבנות כבר גדלו, וגם הן הלכו), ואני נשארתי לבד בבית – הרי הייתי צריכה להכין הכול לסעודה. עלו בי מחשבות: "הנה, כולם הלכו והשאירו אותי לבד בבית…" ופתאום אני שומעת – משהו קרס במטבח. הכיור קרס. בהתחלה זה פשוט היה "הקש ששבר את גב הגמל". אבל אחר כך הרגשתי פתאום שאני צריכה לשנות את היחס שלי לכל זה. צריך להתייחס לזה ברוגע רב יותר - כן, אני האדם שעליו מוטלת האחריות לכל זה. להכין אוכל, לערוך את השולחן – להכין את החג. זה "תפקיד" חשוב ומכובד מאוד.
עוד על דרכה של משפחת לוין אפשר לקרוא בספרם הנפלא "שמן זית זך".