הלכות שבת - גזירות חכמים הקשורות לבישול

מבוא ומושגי יסוד

מלבד איסור הבישול מן התורה, גזרו חכמינו כמה איסורים נוספים הקשורים לאיסור הבישול בשבת. אלה שלושת האיסורים הבאים: להשהות על האש מיום שישי, להחזיר לאש בשבת, וכן להטמין את הסיר.

תחילה נגדיר אותם בקצרה, ואחר כך נדון בפירוט בכל אחד מהם בנפרד.

האיסור «להשהות על האש» פירושו שאסור להשאיר אוכל על אש גלויה מיום שישי, מלבד המקרים שחכמינו התירו במפורש. טעמו הוא שאף שהאדם מניח את הסיר על האש ביום שישי (בשעה שאין מקום לדבר על איסורי שבת), בכל זאת, מכיוון שהתבשיל מתבשל בשבת, הוא מעורר את דאגתה של עקרת הבית ואת רצונה לבדוק כיצד מתקדם התהליך. יש חשש שבעל הבית או אשתו יחתו בגחלים (בלשון התלמוד), או, בלשון ימינו, ירצו להגביר או לווסת את האש שמתחת לתבשיל החשוב לסעודת השבת. אין זה בהכרח רצון מודע, ואפילו להפך — מן התלמוד (שבת, 18 ע״ב) עולה שהדבר עלול לקרות באופן אוטומטי, שכן האדם רגיל לנהוג כך: «אני ניגש לסיר, רואה מה קורה, מחתה בגחלים כדי שהתבשיל יתבשל טוב יותר על אש קטנה או יגיע לגמר בישולו».

בהמשך נבחן את הדרכים שבהן חכמינו תחמו את גבולות האיסור הזה. ברור שגזירה זו אינה קשורה רק לאיסור הבישול, אלא קשורה בעיקר לאיסור הבערת אש בשבת.

איסור ההחזרה לאש בשבת הוא האיסור להחזיר לכיריים סיר שהוסר מן האש לפני שבת או במהלכה (גם אם האוכל כבר מבושל כל צורכו; אחרת כבר מדובר באיסור בישול מן התורה). הטעם לאיסור זה הוא שפעולה כמו החזרה לאש נתפסת כבישול בעיני אנשים אחרים (הריטב״א) או בעינינו שלנו (הר״ן). (בלשון הרבנים זה נקרא בפשטות – «נראה כמבשל». ובעיני מי – זו כבר מחלוקת בין הריטב״א לר״ן, שדעותיהם הובאו לעיל). טעם נוסף לאיסור זה העלה הרב הגדול יעקב בן מאיר (המוכר בשם רבנו תם), נכדו של רש״י הגדול. הוא טען שבכל פעם שאדם רוצה להחזיר את האוכל לאש לאחר שהתקרר מעט, אף שהוא בעצם כבר מוכן, מתעורר חשש חדש: בעלת הבית תרצה לחתות בגחלים כדי לחמם אותו.

שני האיסורים האלה קשורים להבנתם של חכמינו את הפסיכולוגיה של האדם ולרצונם להרחיק אותו מדפוס ההתנהגות הרגיל שלו, שבו הוא עלול לעבור עבירה שלא במתכוון, מתוך הרגל. מאחר שהאדם מעוניין בתוצאת מעשהו, המעשה נחשב לעבירה, אף שנעשה שלא במתכוון. עליו להביא על כך קורבן חטאת, שכן הוא רק הסיח את דעתו לשנייה אחת ושכח שהיום שבת.

איסור הטמנת הסיר מתבטא כך.

1. אסור בשבת להניח סיר בתוך שמיכה ולעטוף אותו בה כדי שלא יתקרר.

הטעם לאיסור זה נעוץ גם הוא בדרכי חימום המזון ושמירת חומו המקובלות אצל מי שמבשל על מדורה ועל גחלים. לפני שמניחים סיר בתוך שמיכה או בתוך כל חומר מבודד אחר, בדרך כלל יש לחמם אותו ככל האפשר כדי שהחום יישמר זמן רב ככל האפשר. התלמוד אומר (שבת, 34 ע״א) שאסור להטמין בחומרים המשמרים חום, מפני שקיים חשש שירצו להרתיח את האוכל שבסיר, ולשם כך יחתו בגחלים (יש בעיה אפילו בהנחת סיר מרק שהתקרר על אש שכבר דולקת, גם אם היא מכוסה).

אם מישהו ירצה לחלוק עליי ולומר שהדברים פועלים אחרת, אמהר להעיר שהתנהגות זו מוכרת לי מילדותי שלי. אני זוכר היטב כיצד סבתי הייתה מחביאה סיר דייסת כוסמת בין כריות ושמיכות, או עוטפת אותו במגבת. כששאלתי בסקרנות מדוע היא עושה זאת, סבתא אמרה שאינה רוצה להגיש לאחותי ולאבא דייסה שחוממה פעמים רבות והתייבשה מעט, אלא רוצה לשמור עליה חמה עד שיבואו. ובכן, לפני שהניחה את הכוסמת בתוך שמיכה, סבתא הייתה מחממת אותה פעם אחת בתוספת כמות של מים, כדי שתתחיל להתקרר מטמפרטורה גבוהה יותר. ואילו לא היה לנו גז, היה צריך להגביר את האש, וזה מה שחכמינו מסבירים.

2. אסור לפני שבת להניח סיר בתוך חומר כלשהו המוסיף חום, תוך עטיפתו לשם בידוד טוב יותר (למשל, בתוך גפת זיתים נרקבת או סיד [משנה]). אסור לעטוף סיר בחומר מבודד כלשהו או להניח אותו על מכשיר חימום. ההסבר המוכר לנו לכך הוא כדלהלן. אסור לבודד סיר תוך הוספת מעט אנרגיה אפילו לפני שבת, שכן ייתכן שאדם ירצה להניח את הסיר בתערובת של אפר, פחם ואדמה, ותוך כדי כך יחתה בגחל. אנו רואים שגזרה זו רחבה מאוד, שכן אסור לבודד סיר באמצעות כל חומר המוסיף אנרגיה למערכת, ואפילו כמות קטנה ממנה, מפני שבדרך זו עלול אדם לטמון אותו בגומה עם פחם ואדמה ולהבעיר שם גחל. וכל הבעיה היא בגלל זה? כאן ניכרים רוחב הבנתם של חכמינו וצרות החשיבה היומיומית שלנו. נדמה לנו שבגלל חשש רחוק כל כך אין טעם להקשות את החיים על עצמנו ועל כל הדורות הבאים של העם היהודי. אבל אם נבין עד כמה נורא החטא של חילול שבת אפילו בשוגג, עד כמה חשוב להציל ממנו יהודי ולו פעם אחת, וכיצד האדם הפשוט תופס את השיטה לשמירת חום בתוך גחלים ואדמה, הרי שלאחר שנשקול את כל השיקולים בעד ונגד נבין מדוע גזרו חכמים איסור רחב כל כך – סייג לתורה.

כדוגמה הממחישה היטב את נקודת מבטם של חכמים, היה מורי, הרב שלמה ברויאר, מביא את המצב הבא. כאשר ראש השנה חל בשבת, אסור לתקוע בשופר. זהו דין שקבעו חכמים. הטעם הוא שאם יימצא יהודי אחד המשתוקק ללמוד לתקוע בשופר, אך לא ידע את הדין או ישכח אותו, ויוציא את השופר לרחוב ויישא אותו 4 אמות ברשות הרבים, הוא יעבור בכך על איסור מן התורה (וכך גם בנוגע ללולב בסוכות ולמגילת אסתר בפורים). בואו נחשוב, היה שואל מורנו, מה הסיכוי שיימצא אדם כזה? ועכשיו בואו נדמיין כמה זכויות על קיום מצוות בידי כל העם היהודי מונחות על כף המאזניים האחרת? וכל זה – ברגע המכריע ביותר של הדין של מעלה על כל מה שבעולם! ובמאזניים האלה אפילו אחד מכריע את הכף! מה משמעותו של חטא אחד, ואפילו בשוגג?! כדאי לבטל מצווה לדורות עולם, לכל העם, כדי להגן אפילו על יהודי אחד שלא למד מפני החטא! קולו של מורי עוד מהדהד באוזניי. אנחנו היינו שוקלים את הדברים אחרת, אבל אין לנו מאזניים נכונים, ולחכמים יש, ודווקא משום כך יש לנו מצווה מן התורה לשמוע בקולם.

נחזור לנושא המרכזי של מאמרנו – לאיסור להשאיר על האש לפני שבת, מחשש שיחתו בגחלים בשבת. ברור שאין שום איסור לבשל ביום שישי, אבל החשש להגביר את האש הוא סיבת האיסור. לפיכך, כאשר החשש הזה אינו קיים, גם האיסור אינו קיים. נבחן את המקרים האלה.

בתלמוד (שבת, 36 ע״ב) מובאת מחלוקת בין חכמים. חנניה סבר שלאחר שהאוכל התבשל עד לדרגת «מאכל בן דרוסאי» (מחצית מזמן הבישול או שליש ממנו), אין איסור להשאיר אותו על האש לפני שבת כדי שישלים את בישולו בשבת. כבר אין אנו חוששים שאדם יחתה בגחלים שמתחת לסיר, שכן גם בלי זה יושלם בישולו עד סעודת הערב. ואילו חכמים סברו שכל עוד החום משפר את טעם האוכל, אנו חוששים שבעלת הבית, המעוניינת לשפר את טעם התבשיל, תחתה בגחלים.

כל עוד לא הגיע לדרגת «מאכל בן דרוסאי», אוכל העומד על האש מעורר חשש הן לדעת חנניה והן לדעת חכמים. אם החום רק מקלקל את האוכל, גם לדעת חכמים מותר להניח אותו על האש לפני שבת. חשוב לציין שחכמים התירו רק אוכל המבושל כל צורכו, שהחימום רק מקלקל אותו. כלומר, המחלוקת נוגעת רק לאוכל שכבר עבר את דרגת «מאכל בן דרוסאי» (ואפילו לאחר שהושלם בישולו), בתנאי שתוספת הבישול משביחה אותו.

במחלוקת זו המשנה ברורה סבור שלכתחילה יש להשתדל להחמיר כדעת חכמים, אבל אם הזמן דוחק אפשר להשאיר על האש גם אוכל שבושל לפחות כדי שליש. החזון איש סבר שלכתחילה אפשר לנהוג כדעת חנניה. הסיבה למחלוקת זו היא שלאורך כל ההיסטוריה היהודית נחלקו דעותיהם של כל גדולי מורי הדורות. הרי״ף, רבנו חננאל והרמב״ם פסקו שיש להחמיר על פי דעת חכמים, ואילו רש״י ובעלי התוספות סברו שאפשר להסתמך על דעת חנניה. הרא״ש סיכם את המחלוקת במשפט הבא: «הניחו ליהודים הדבקים במצווה להתענג בשבת». הרא״ש התכוון שהעם, המעוניין להכין אוכל טעים לשבת, מבשל עד הרגע האחרון, ולכן מקל בהסתמך על דעת חנניה. אבל האם אפשר לנהוג כך לכתחילה? השולחן ערוך פסק שיש לנהוג כדעת חכמים, ואילו הרמ״א – כדעת חנניה. החפץ חיים («משנה ברורה») סבר שלכתחילה יש לנהוג כדעת חכמים, ואילו החזון איש טען שדברי הרא״ש הם עדות למנהג שהתקבל בעם והפך להלכה. לעומתו הסביר החפץ חיים שהרא״ש רק לא ראה אפשרות להתנגד לאנשים המסתמכים על דעת חנניה, אבל למי ששואלים אותנו עלינו לומר שיש להחמיר כדעת חכמים. לכן, אם מדובר במצב שבו בעלת הבית רוצה להשאיר את האוכל על אש גלויה, האוכל צריך להיות מבושל כל צורכו לכתחילה (או כדי שליש בדיעבד), ואז הדבר אפשרי.

אך למעשה נדיר מאוד שמישהו משאיר אוכל על אש גלויה. ממה זה נובע? התלמוד קובע שאם מכסים את הגחלים באפר או גורפים אותן לחלוטין מן התנור (סוג התנור – «כירה» – הוא תנור בעל שני מוקדי בישול, שאפשר להניח סיר מעליו ובתוכו; [כמעט] כל הכיריים המודרניות דינן כדין כירה), אזי, אפילו אם האוכל עוד לא התבשל עד לדרגת «מאכל בן דרוסאי», מותר להניח אותו על האש לפני שבת (ואפילו אם האוכל נא לחלוטין). מדוע זה כך? אומר ה«מגן אברהם», וכך מסביר את הדין גם ה«משנה ברורה»: אצל אדם המכסה את הגחלים באפר או גורף אותן מן התנור חל שינוי בתודעה, שכן הוא עשה פעולה המנוגדת להגברת האש. ואפילו אם האש תתלבה אחר כך, ה«מגן אברהם» סבר שדי בכך כדי להשאיר את האוכל על האש. לאחר פעולה זו אין עוד חשש שיחתו בגחלים, כי האדם השלים בלבו עם כך שגם אם האוכל לא ימשיך להתבשל, הוא לא יחתה בגחלים. לשם כך די לפזר על הגחלים אפילו כמות זעירה ביותר של אפר, וכך להחליש מעט את בעירתן.

אם מדובר בכיריים מודרניות, למשל כיריים גז, מקובל לראות את כל דיני התלמוד כחלים עליהן באותו אופן בדיוק. אבל איך מכסים באפר את אש מבער הגז? הפתרון המקובל לבעיה זו הוא לוח פלדה או נחושת שמניחים על המבערים.

כך גם פלטת שבת – מכשיר חימום שאין בו אפשרות לווסת את עוצמת החום.

מסקנות מעשיות:

לכתחילה אפשר להשאיר ביום שישי על האש אוכל המבושל כל צורכו, ואין חשש שיגבירו את האש, מפני שהתבשיל כבר מוכן והחום רק מייבש אותו יתר על המידה.

אם האוכל עדיין לא התבשל כדי שליש, לכל הדעות אסור להשאיר אותו על אש גלויה, אלא רק על אש מכוסה, שפוזר עליה אפר (או על לוח מתכת או על פלטה).

אם האוכל התבשל כדי מחצית, לדעת החזון איש אפשר להשאיר אותו על האש לכתחילה, ואילו לדעת ה«משנה ברורה» יש להשתדל לכתחילה שלא לעשות זאת, וכן להניח את הסיר על פלטה או על לוח מתכת.

אם האוכל מבושל כל צורכו ותוספת החום רק מקלקלת אותו, אפשר להשאירו על האש לכל הדעות, אך מאחר שאם נרצה להחזירו לאש נצטרך שהאש תהיה מכוסה באפר, מקובל להניחו תמיד על אש מכוסה, כלומר על פלטה או על לוח מתכת.

שבת שלום!