הרב מנדל אגרנוביץ
את מאמרנו בגיליון זה נקדיש לשתי שאלות.
השאלה הראשונה: דרך להשאיר אוכל על הכיריים המכונה ״קדירה חייתא״ — מילולית, ״קדירה חיה״.
עניינה של דרך זו (ושל שאלתנו הראשונה) הוא: האם מותר להניח אוכל נא לחלוטין על האש ממש לפני שבת? העניין הוא שהתלמוד (שבת, 18 ע״ב) אומר שאם מניחים סיר עם אוכל נא רק לצורך סעודת הבוקר, בלי כוונה להשתמש בו בערב, הרי גם אם לא ייגעו בו ולא יחתו בגחלים, הוא יהיה מוכן עד הבוקר. וגם אם יחתו בגחלים, הדבר לא יעזור לאוכל להיות מוכן לסעודת הערב, ולכן אין חשש שמי שמניח אוכל נא על האש ירצה לחתות בגחלים. נציין שהתלמוד נימק את ההיתר במשפט הבא: ״כיוון שאינו ראוי לערב — מסיח ממנו את דעתו״. זה לא מזכיר לכן משהו? כן, אתן צודקות, זהו אותו קו מרכזי שאנו עוברים איתו לאורך כל הנושא: אדם אינו מחתה בגחלים אם הוא ״הסיח את דעתו״ מהתבשיל שלו. כיצד זה קורה?
יש לכך שתי אפשרויות. הראשונה — להשלים עם כך שהאוכל נמצא על אש נמוכה. השנייה — להבין שבכל מקרה הוא יגיע למידת הבישול הדרושה עד מועד אכילתו.
זו תפיסתם של ה״מגן אברהם״ וה״משנה ברורה״, וההיגיון המרכזי של חכמים בשאלה זו: צריך להיות בטוחים שהטבח שלנו הפסיק לחשוב על יצירת האמנות שלו. ואז, אם ניישם את הרעיון הזה במציאות שלנו, לכאורה אפשר לומר שמותר להניח אוכל נא על האש ממש לפני שבת.
אבל לא במקרה כתבנו שזה כך רק לכאורה. העניין הוא שזהו דמיון פורמלי בלבד. במציאות אי אפשר לומר שאם מניחים אוכל עם כניסת השבת, אפשר להיות בטוחים שהוא לא יהיה מוכן לסעודת הערב.
בואו נחשב. אנו מקבלים שבת חצי שעה לפני שקיעת החמה, בירושלים — 40 דקות לפני השקיעה, ובחוץ לארץ — 18 דקות לפניה. בערך בזמן הזה הנחנו את הסיר על האש ויצאנו למנחה, לקבלת שבת ולערבית. כל התהליך הזה נמשך לפחות שעה. כשאנו חוזרים הביתה, אנו שרים ״שלום עליכם״ ו״אשת חיל״, מברכים את הילדים, עושים קידוש ומברכים על הלחם. אחר כך המנה הראשונה, דגים וסלטים — לפחות עוד חצי שעה, אם לא יותר. כלומר, עומדת לרשותנו כשעה וחצי, לפי החישוב המצומצם ביותר. ואם נבשל את התבשיל שעל האש באש גבוהה, הוא בהחלט עשוי להיות מוכן לסעודת הערב. לכן המרכיב העיקרי של היתר ״קדירת האוכל הנא״ חסר אצלנו. התבשיל יכול להיות מוכן גם לערב, בהתערבותנו, ולכן אי אפשר להסתמך על היתר התלמוד במציאות חיינו.
שאלה מתבקשת היא: מדוע בימי התלמוד חכמים לא חששו, ואילו אנו חוששים? מניין ההבנה שמקרה זה נכלל בגזירת חכמים, הרי לכאורה הם הוציאו את ״קדירת האוכל הנא״ מכלל החשש, ובהתאם גם מכלל הגזירה? למעשה, הכול ברור כאן. חכמים לא קבעו את הגזירה בנוגע לאוכל או לקדירה ״לא מבושלים״ או ״חיים״, אלא ניסחו עיקרון: במצב שבו אדם מסיח את דעתו מן העיסוק באוכל שלו ומן הדאגה לו, הדבר מותר, ואין אנו חוששים שיחתה בגחלים. ואילו במקום שאין ביטחון כזה, נדרשים תנאים נוספים: ״אש מכוסה״ וכן הלאה (עיינו בכל המאמרים הקודמים שלנו בנושא זה).
דוגמה מובהקת היא תנור המוסק בחציר ובקש. מכיוון שאין טעם לחתות בהם (הם ממילא בוערים היטב, ויפלטו חום כל עוד יחזיקו מעמד כחומר בעירה, ואי אפשר להפיק מהם יותר מכך), גם הם אינם נכללים בגזירה. אף שלמראית עין אין דבר משותף לשלושת המקרים האלה — חציר, ״קדירת האוכל הנא״ ואש מכוסה — יש להם פרט משותף אחד: האדם מפסיק לחשוב על האוכל, וליתר דיוק, על התערבות בהכנתו.
נעבור למסקנות המעשיות.
1. מעיקר הדין מותר להניח סיר עם אוכל נא על אש גלויה (ה״משנה ברורה״, סימן 253, סעיף קטן 9, כותב שהכוונה דווקא לבשר נא), אם אנו בטוחים שהאוכל לא יהיה מוכן עד סוף סעודת הערב, גם אילו מישהו היה מגביר את האש.
2. בפועל כמעט בלתי אפשרי להגיע לתוצאה זו במציאות חיינו, ולכן ההיתר הזה נשאר תאורטי בלבד, ואסור להשתמש בו (״אורחות שבת״, פרק 2, סעיפים 21, 22, 23, הערות 30, 33).
3. אם כן, מה עושים? אם במקרה לא הצלחתן לבשל את האוכל לפני שבת עד שיהיה מוכן לגמרי, או לפחות עד מחצית בישולו (לפי ה״משנה ברורה״ והחזון איש, בהתאמה), הניחו את האוכל הנא על בלעך או על פלטה. על בלעך האוכל בוודאי יתבשל היטב, וגם על פלטה, ברוב המקרים, למעט מרקים ותבשילים הדורשים רתיחה..
4. לכתחילה אין להסתמך על כך, משום שיש דעות שאסור להניח אוכל נא אפילו על אש מכוסה. ואף שלדעת השולחן ערוך הדבר מועיל (כלומר, מותר להניח אוכל שטרם התבשל עד למצב של ״מאכל בן דרוסאי״ על אש מכוסה), הרי מאחר שמחבר ה״משנה ברורה״, מורנו החפץ חיים, מביא את דעת רבי עקיבא איגר, שחשש להסתמך על ההיתרים האלה, יש להחמיר לכתחילה, ורק כשאין אפשרות אחרת מותר להקל.
השאלה השנייה, שבה היינו רוצים לדון ובכך לסיים את נושא הדרכים להשהיית אוכל לשבת: מה עושים אם אדם עבר על גזירת חכמים זו והשאיר על האש אוכל שאסור היה להשאיר?
העניין הוא שחכמינו קבעו קנסות למי שחילל שבת. אם עבר (בשוגג) על איסור מן התורה, לדעת השולחן ערוך והרמ״א אסור במשך כל השבת להשתמש באוכל הזה, הן למי שבישל אותו והן לאנשים אחרים. אחרי שבת האוכל מותר גם למבשל וגם לאחרים.
אם הדבר נעשה במזיד, האוכל הזה אסור למבשל לעולם, ולאחרים — עד צאת השבת.
לדעת הגאון מווילנה: בשוגג — האוכל מותר גם למבשל וגם לאחרים, ובמזיד — אסור לכולם עד צאת השבת. כך או כך, החפץ חיים (״משנה ברורה״) סבר שבשעת הצורך אפשר להסתמך על דעתו המקילה של הגאון מווילנה. אבל כל האמור לעיל נכון אם עברו על איסור מן התורה! אם עברו על איסור חכמים הקשור לבישול, הקנסות חמורים עוד יותר! מדוע? משום שמדובר בגזירת חכמים, כדי שאדם לא יוכל לומר: ״אה, הרי שכחתי! לא ידעתי! לא עשיתי זאת בכוונה!״ לכן חכמים אמרו שגם אם בשוגג, מתוך שכחה, השאירו סיר עם אוכל בדרך אסורה, יש להסירו מן האש, שכן בכל רגע שהסיר נמצא על האש יש חשש לחיתוי גחלים. אם לפני שקיעת החמה הגיע האוכל למצב של ״מאכל בן דרוסאי״, מותר להשאירו על האש. עם זאת, אוכל המיועד לסעודת הבוקר מותר לפי כמה דעות, ומחבר ה״משנה ברורה״, מורנו החפץ חיים, מוכן להקל בדיעבד בהתאם לדעות האלה.
מסקנות מעשיות:
1. אוכל שלא הגיע לשליש בישול (השיעור המזערי של ״מאכל בן דרוסאי״) ומיועד לסעודת הערב, אם הושאר על האש ללא בלעך, אלא ישירות על מבער גז — יש להסירו מן האש.
2. אוכל כזה הוא מוקצה, ואסור לטלטלו לאחר שהסרתן אותו מן האש, לכן חשבו מראש היכן תרצו להניח אותו.
3. אם הוא יגיע לשליש בישול לפני שקיעת החמה, מותר להשאירו על האש.
4. על בלעך או על פלטה מותר להשאיר בשעת הצורך אוכל בכל דרגת בישול.
שבת שלום!