הרב מנדל אגרנוביץ
האם נכונה הטענה שאיסור החזרה לאש קיים לא רק בשבת, אלא גם ביום שישי?
במבט ראשון, איסור החזרה לאש נוגע רק לשבת, ואילו ביום שישי אפשר לדבר על איסור שהייה על האש, אך לא על החזרה. כך אכן סבורים רוב חכמי ה״ראשונים״, אך יש דעה מנוגדת של בעלי התוספות והרא״ש, שהביא הרמ״א בשולחן ערוך. נדון בה.
הדין במשנה מנוסח כך: ״בית הלל אומרים: ‘מותר להחזיר’״.
בגמרא מתחיל הדיון בדין זה בדברי רב ששת, האומר: ״מי שסבורים שמותר להחזיר, אומרים שאפשר לעשות זאת אפילו בשבת״.
רש״י ובעלי התוספות שואלים מה באה ללמד אותנו המילה אפילו? כלומר, לא רק בזמן כלשהו (X לא ידוע), אלא אפילו בשבת. מהו אפוא ה־X המסתתר בנוסחה הזאת?
רש״י השיב כך: מותר להחזיר לא רק בליל שבת, אלא גם בשבת בבוקר. ומה ההבדל? מדוע התלמוד רואה צורך להבהיר וללמד אותנו שאפשר להחזיר אפילו בשבת בבוקר?
מפני שהיינו יכולים להניח שחכמים התירו להחזיר בערב, שהרי ההנחה היא שאדם רוצה להחזיר את הסיר לאש (יש בו צלי גם לערב וגם לבוקר).
(אגב, ברור שבעבר לא היה לאנשים צ׳ולנט לבוקר ומבחר גדול של מטעמים לערב. היו רק שני סירים: אחד עם מים חמים ואחד עם ״תבשיל״ – תבשיל בשר חם, שאנחנו מכנים כאן, לשם הנוחות, ״צלי״. מעניין היה לברר ממתי נוצר המנהג להכין תפריט נפרד לכל סעודה.)
אבל בערב, כשהוא מסיר את הסיר, ברור לאדם שהוא רוצה להחזירו, ואין לו כל רצון להפסיק את ה״שהייה״ מיום שישי. לעומת זאת, בבוקר כלל לא מובן מאליו שבכוונתו להחזיר. לכן, בלי הבהרת התלמוד, בלי דברי רב ששת, היינו אומרים שמותר להחזיר רק בערב, אך בשום אופן לא בבוקר. משום כך לימדה אותנו הגמרא שההנחה הזאת שגויה, ושאם מתקיימים כל התנאים, אפשר להחזיר גם בשבת בבוקר, ולא רק בערב. זו דעת רש״י.
בעלי התוספות סברו אחרת. הם לא הסכימו עם רש״י, משום שלדעתם, אילו טענתו ש־X הוא ״בליל שבת״ הייתה נכונה, היה על רב ששת לומר: ״מותר להחזיר אפילו בשבת בבוקר או במשך היום״. אבל הוא לא אמר כך, אלא פשוט: ״אפילו בשבת״. כלומר, איסור החזרה לאש קיים גם שלא בשבת. בתנאים מסוימים האיסור אינו חל, אך הוא אינו חל לא רק לפני שבת, אלא גם בשבת עצמה (כשמתקיימים כל יתר התנאים). ואז דברי רב ששת ברורים מאוד: ״אפשר להחזיר לאש לא רק לפני שבת, אלא אפילו בשבת עצמה״. זה ההיגיון של בעלי התוספות.
אם כן, לפנינו מחלוקת בין רש״י לבעלי התוספות בהבנת דברי רב ששת, וההבדל בין שתי הגישות ברור: יש זמן X כבר ביום שישי, שבו הנחת סיר על האש תיחשב כבר לא ל״שהייה״ לפני שבת, אלא ל״החזרה״ לאש. כלומר, גם אם האוכל מבושל כל צורכו, אפשר להניחו רק על אש מכוסה, ולא להשהותו אפילו על אש גלויה, כפי שמותר בדיני ״שהייה״.
אולם כאן שאלו בעלי התוספות כיצד לקבוע את הגבול ביום שישי, שממנו ואילך אנו רואים את הנחת הסיר על האש כהחזרה? ברור שאם הניחו אותו ביום שישי בבוקר, זו ״שהייה״ ולא ״החזרה״. לכן קבעו בעלי התוספות את הגבול כך: כל עוד סיר שיונח ברגע זה יספיק להתחמם לטמפרטורה של ״יד סולדת בו״ (כלומר 45 מעלות) לפני כניסת השבת, זו ״שהייה״; אבל לאחר זמן זה זו כבר ״החזרה״, משום שבשלב זה האדם כבר מסתמך על כך שהאוכל שלו יתחמם בשבת, ולכן בפעם אחרת ירצה להחזיר גם בשבת עצמה. זו גזרה רחבה (רא״ש, שבת, פרק 3, סימן 2).
חשוב ומעניין שלעניין החזרה ביום שישי נדרש רק התנאי של החזרה לאש מכוסה. כך סבורים הרא״ש, הגאון מווילנה והמשנה ברורה (משנה ברורה 253, ס״ק 72). אם נביא בחשבון שאחד ממנסחי הרעיון שלפיו קיים איסור החזרה גם ביום שישי היה רבנו תם, והוא עצמו סבר שסיבת גזרת איסור ההחזרה היא החשש שהסיר התקרר לאחר הסרתו, ושבעת החזרתו יש צורך להגביר את האש שמתחתיו, נבין את המשותף להחזרה ביום שישי ולהחזרה בשבת.
גם ביום שישי וגם בשבת, אדם המחזיר את הסיר רוצה לחתות בגחלים, כדי להחזיר את הסיר שהתקרר מעט לאש חזקה יותר. בשבת פעולה כזאת אסורה מן התורה משום הבערת אש. לכן, אם התוצאה הרצויה (סיר רותח [כבר ב־45 מעלות הוא נחשב לרותח]) לא תושג לפני כניסת השבת, הרי שהוא כבר מסתמך על חימום בשבת עצמה, ומשום כך גזרו חכמים להרחיקו מחתייה בגחלים, והתירו להחזיר רק לאש מכוסה.
גם בתוך שיטת בעלי התוספות יש מחלוקת בשאלה אם קיים איסור החזרה ביום שישי כשמדובר באוכל שאינו מבושל כל צורכו. הרי החזרת אוכל כזה בשבת אסורה מן התורה משום בישול, ולכן אי אפשר לדבר על גזרה רחבה של חכמים. זו דעת הרא״ש והטור, ואילו הסמ״ג (ספר מצוות גדול) סבר שגם אם האוכל אינו מבושל עד הסוף, יש איסור להחזירו לאש ביום שישי, מחשש שהאדם יחזיר כך גם בשבת ויעבור על איסור תורה. כלומר, לדעת הסמ״ג, מזמן X ואילך יהיה אסור להחזיר לאש ביום שישי בכל מקרה.
למעשה: השולחן ערוך לא הביא את דעת בעלי התוספות, אף שבבית יוסף (פירוש על הטור, שהרב יוסף קארו עצמו ראה בו את המקור העיקרי להלכה, ואילו בשולחן ערוך רק ספר לחזרה על כל התורה בחודש אחד) הסביר אותה בפירוט. מכאן אפשר להסיק שהוא לא קיבל דעה זו להלכה למעשה. בפרט משום שבספרי ההלכה של הרי״ף והרמב״ם אין אזכור לדין זה.
הרמ״א, לעומת זאת, הביא דעה זו בניסוח: ״יש אומרים״. ״והמנהג להקל, אך טוב להחמיר כשאין צורך (להקל)״.
מסקנות מעשיות
1. לכתחילה יש להשהות על אש מכוסה.
2. אם האוכל לא יספיק להתחמם ממצב קר על אש גלויה עד שנקבל את השבת, לכתחילה יש להניחו רק על אש מכוסה, גם אם הוא מבושל כל צורכו, ולא פשוט להשהותו על אש גלויה. אם הסיר יוכל להתחמם לטמפרטורה של 45 מעלות לפני שבת, אפשר להשהותו על אש גלויה גם לדעת בעלי התוספות (משנה ברורה, 253, 70- 74, ״ארחות שבת״ 2, 57).
3. כל זה נוגע רק לתנאי של החזרה לאש מכוסה; אין חובה לקיים במקרה זה את כל יתר התנאים (שם).
4. משך החימום מוערך לפי חימום באש המרבית, ממצב קר לגמרי עד לטמפרטורה של 45 מעלות, הנחוצה לנו לתחילת תהליך הבישול של כל תבשיל, גם אם כעת אנו מניחים אוכל חמים חלקית על אש נמוכה. כלומר, מדובר רק בפרק הזמן (״ארחות שבת״ בשם הרב שלמה זלמן אויערבך והרב חיים קניבסקי, הערה 96).
5. בשעת הצורך אפשר להשהות על אש גלויה גם לאחר זמן זה, בהסתמך על דעת רש״י וההולכים בשיטתו (״ארחות שבת״, שם, על פי הרמ״א).
6. בהשהייה על פלטה ועל בלעך דין זה כבר מתקיים; הוא נוגע רק למקרה שבו רוצים להשהות על אש גלויה (שם, 57).