הרב מנדל אגרנוביץ
שלום, קוראות יקרות! אנו ממשיכים, בעזרת ה׳, לעסוק בהלכות שבת, ובמאמר זה נדון בכמה מושגים חדשים הקשורים לבישול.
כבר הסברנו שמן התורה אסור לבשל באש ובתולדותיה, ומגזרת חכמים – גם בתולדות חמה.
נגדיר את גבולות המושגים הללו, כלומר נברר אם חפץ חם מסוגל תמיד לבשל דבר שבא עמו במגע. ושאלה עקרונית חשובה נוספת: באיזו טמפרטורה מתחיל הבישול, והאם יש טמפרטורה ו/או מצב שבהם הבישול מסתיים? ומה הדין במזונות שכבר ראויים לאכילה ללא בישול?
כדרכנו, נפנה למקור. בתלמוד (שבת, 42 ע״א) נאמר: ״אין להכניס תבלין לסיר או למחבת שהוסרו מן האש כשהם רותחים, אך מותר להכניס אותו לצלחת או לקערת הגשה למרק״. מן האמור לעיל עולות שלוש מסקנות:
1) אף שהסיר הוסר מן האש, התבלין עשוי להתבשל בו, כלומר תולדות האש המתקררות ממשיכות לבשל בלי לקבל חום נוסף;
2) יש הבדל בין חפץ שהוסר מן האש (סיר) לבין כלי שאליו הועברה התכולה (צלחת או קערת הגשה למרק);
3) כל האמור נכון למצב שהתלמוד מכנה ״רתיחה״ (אנו מפנים בכוונה את תשומת הלב לנקודה זו, שכן המושג ״רתיחה״ מן הפיזיקה אינו מתאים כאן).
בהסבר דין זה, התלמוד מגדיר את הסיר כ״כלי ראשון״ ואת הצלחת ואת קערת ההגשה למרק כ״כלי שני״. ההבדל ביניהם הוא ש״כלי ראשון״, לכל הפחות, עמד על האש, ואילו ״כלי שני״ – לא. בקטע אחר בתלמוד נאמר במפורש ש״כלי שני״ אינו מסוגל לבשל. תוספות שואלים: ״תמוה, מה ההבדל בין ׳כלי ראשון׳ ל׳כלי שני׳? הרי אם היד סולדת, <כאשר היא נוגעת בהם> (כלומר הטמפרטורה גבוהה דיה לבישול), גם ׳כלי שני׳ אמור להיות מסוגל לבשל, ואם הטמפרטורה אינה מספיקה, האם גם ׳כלי ראשון׳ מסוגל לבשל?
ויש לומר לגבי ׳כלי ראשון׳, שמכיוון שעמד על האש, דפנותיו חמות ושומרות על החום זמן רב. לכן קבעו לו גבול – כל זמן שהיד סולדת בו, יש לו יכולת לבשל. אך ׳כלי שני׳, אף שהוא באותה טמפרטורה, אינו מבשל, שכן דפנותיו אינן חמות והוא מתקרר״.
ננסה לנתח את הכתוב. מניסוח השאלה עולה שהקריטריון היחיד ההכרחי והמספיק לבישול הוא הטמפרטורה. אך אם כך, כלל לא ברור מה ההבדל בין ״כלי ראשון״ ל״כלי שני״, ולכן תוספות מציגים מושג חדש הנחוץ להבנת העניין (והוא תוצאה של העמידה על האש) – טמפרטורת הכלי עצמו. עם זאת, אם נשים לב, נגלה שאפשר להבין את דברי תוספות בשתי דרכים:
1) רק כלי שעמד על האש ושדפנותיו חמות נחשב ל״כלי ראשון״;
2) רק דפנות קרות מעניקות לכלי מעמד של ״כלי שני״.
מה ההבדל? פשוט מאוד: מה יקרה אם נניח דבר שלא בושל תחת זרם מים חמים מ״כלי ראשון״? אם העיקר הוא שמדובר בכלי בעל דפנות חמות, הרי במצב זה אין דפנות כאלה; ואם החשוב הוא שלא יהיו דפנות קרות, הרי שגם כאלה אין.
מתברר ששתי האפשרויות קיימות, וזוהי תמצית דעותיהם של נכדיו הדגולים של רש״י – רבנו תם והרשב״ם. אך כך או כך, יש להגדיר כיצד נקרא המשתנה החדש הזה שתוספות מציגים. לצורך הדיון נכנה אותו ״עוצמת״ השפעת החום (בעקבות אחד מגדולי מפרשי ה״שולחן ערוך״, הרב דוד הלוי, הידוע כט״ז).
אם כן, הצגנו והסברנו בקצרה רבה ובאופן סכמטי את המושגים ״כלי ראשון״ ו״כלי שני״, וכן הבנו שמעמדו של עירוי מ״כלי ראשון״ שנוי במחלוקת.
מסקנה מעשית:
1) אסור להכניס דבר שלא בושל או שלא בושל דיו ל״כלי ראשון״. ואין הבדל אם הוא עומד על האש או הוסר ממנה. לפי פסק ה״שולחן ערוך״, זהו איסור מן התורה.
בנוגע ל״כלי שני״ נחלקו הדעות. כיצד ייתכן, תשאלו? הרי זה עתה הכרנו קטע בתלמוד שלכאורה קובע במפורש: ״כלי שני״ אינו מבשל!? אכן, זו דעת רוב החכמים, אך רק אחד מהם – הרב אליעזר ממיץ (מחבר ״ספר יראים״) – הסביר שאין הבדל מהותי בין הכלים; כל חפץ וחומר דורש כמות שונה של אנרגיה ועוצמת חום, ולכן רק הדוגמאות המסוימות המובאות בתלמוד, כלומר מים, שמן זית ותבלינים, אינן מתבשלות ב״כלי שני״.
כל היתר נכללים בסוג או בקבוצה חדשה של חומרים, שלגביהם העלה הרב אליעזר ממיץ ספק: ייתכן שאי אפשר לקבוע באופן חד־משמעי אם הם מתבשלים ב״כלי שני״, שכן רק הדוגמאות שבתלמוד מצריכות בישול ממושך, ואילו האחרים אינם מצריכים זאת.
יש להבהיר שלפי דעת מחבר ״ספר יראים״, המסקנה המעשית היא שאסור להכניס שום דבר ל״כלי שני״ חם, מלבד הדוגמאות שבתלמוד.
האם אנו מקבלים דעה זו כדעה העיקרית? להבנתנו, זו מחלוקת בין המפרשים והפוסקים בכל הדורות שאחריו.
להלכה למעשה, הרב משה פיינשטיין סבר שבישול בכלי שלישי אינו אפשרי כלל, והדבר תואם בבירור את דעת תוספות, שלפיה יש ״כלי ראשון״ ו״כלי שני״, אך בשום מקום לא נאמר דבר על ״כלי שלישי״. ואילו החזון איש סבר שאין הבדל באיזה כלי מדובר – אם עינינו רואות שהדבר מתבשל, הרי זה אסור מן התורה.
הבדל עקרוני: שקיק תה. לדעת הרב פיינשטיין, מותר לחלוט אותו ב״כלי שלישי״; לדעת חכמים רבים, ובהם החפץ חיים (״משנה ברורה״) והחזון איש, אסור, שכן אנו רואים שהתה נחלט. ברוב הקהילות התקבלה דעת החפץ חיים והחזון איש, שכן מדובר בספק באיסור מן התורה, שבו הדין מחייב להחמיר.
דעה עקרונית חשובה נוספת היא דעת מחבר הספר ״חיי אדם״. בספר זה מובאת הגבלה נוספת של המושג: ״כלי שני״ אינו מבשל, אך אם היד נכווית בו, גם הוא מבשל (כלומר, אם היד לא רק סולדת אלא גם נכווית). אנרגיית חום בעוצמה כזו ממשיכה לבשל, אף שהיא בכלי שני.
כיצד אפוא אפשר לשתות תה בשבת? נציג סדר פעולות המתחשב בכל הדעות.
1) חולטים תה בקומקום לחליטת תה ומניחים אותו על מכסה המיחם (גם אם קומקום התה הוא ״כלי שני״ ואנו מוזגים לתוכו מים רותחים מ״כלי ראשון״).
2) מרתיחים את המיחם מראש, לפני שבת, כך שהמים ירתחו בכל חלקיו (אפילו בצינורית המדידה; אם מהדקים את המכסה בזמן הרתיחה, המים רותחים). משאירים אותו במצב ״שבת״.
3) לפני שבת מוציאים את כל העלים או השקיקים מן הקומקום, לפני שמניחים אותו על מכסה המיחם (הדבר קשור לאיסור בורר בשבת, אך לא נדון בכך כעת).
4) אם פעלנו כפי שנכתב, מותר (ולפי דעות מסוימות – אף צריך) למזוג תחילה את תמצית התה לכוס, ואחר כך את המים מן המיחם. כמו כן, מותר להחזיר את קומקום התה למכסה המיחם.
5) אם הורידו את תמצית התה והיא התקררה, מותר למזוג מים חמים מן המיחם לכוס (יבשה, כדי שלא לבשל טיפות מים שלא בושלו, שנותרו לאחר השטיפה), לאחר מכן להעביר את המים לכוס שלישית ולהוסיף לתוכה את תמצית התה הקרה (כך מתחשבים בדעת ״חיי אדם״, שכתב ש״כלי שני״ מבשל אם היד נכווית בו, אך כלל לא הזכיר ״כלי שלישי״).
אם מזגו את המים ל״כלי שני״ והוסיפו לתוכו תמצית תה, בלי להעביר את המים הרותחים לכוס שלישית, מותר לשתות גם תה כזה.
נציין שההוראות שלנו נכתבו עבור מיחם ללא תרמוסטט אוטומטי (שעליו נדבר בנפרד), שאינו מפעיל שוב את ההרתחה לאחר ההגעה לטמפרטורה מסוימת.
זה כל מה שרצינו להבהיר בנוגע לתה. שתיית תה נעימה בשבת הקרובה ובשבתות הבאות, ולהתראות בגיליון הבא!