הרב מנדל אגרנוביץ
שלום, קוראות יקרות!
בהמשך לנושא חימום האוכל בשבת, נעסוק בשאלה מעשית נוספת: האם כל סוגי הבישול זהים?
נסביר למה הכוונה. כבר כתבנו שאין «בישול אחר בישול», ושעיקרון זה נוגע בראש ובראשונה לאוכל יבש. הרעיון העיקרי שביסוד ההיתר לחמם אוכל מוכן הוא שהמוצרים כבר הגיעו למצב שבו הם ראויים לאכילה, ולכן החימום אינו מוסיף דבר מהותי.
עוד אמרנו שעל סמך דעתו של רש״י אפשר להסיק את המסקנה הבאה: הכנת אוכל אינה רק תהליך ההופך דבר שאינו ראוי לאכילה לראוי לאכילה, אלא גם תהליך שמטרתו להעניק לאוכל טעם חדש, אף שבאופן עקרוני הוא כבר ראוי לאכילה. דוגמה מובהקת לכך היא תפוחים אפויים, שאפייתם אסורה מן התורה, אף שאפשר בהחלט לאכול אותם גם כשהם נאים. כלומר, לצד הקריטריון של עיבוד המזון בחום, קיים גם הקריטריון של טעם חדש באופן מהותי בעיני רוב בני האדם.
אם כן, יש היבט נוסף בהגדרת תהליך הבישול – תהליך השגת טעם חדש במהותו.
דוגמה מובהקת נוספת היא התרופה מעוף שבושל יתר על המידה, המתוארת בתלמוד, שעליה דיברנו בגיליון הקודם. כלומר, אף שהיה חשוב לאדם להמשיך לבשל אותו בשבת כדי להקנות לו סגולות רפואיות, חכמי התלמוד התירו זאת. מכאן אנו יכולים לראות שהעניין האישי בהשגת טעם חדש אינו משפיע על האיסור או ההיתר; רק תפיסתם של רוב בני האדם משפיעה. בדוגמה שלנו העוף כבר מבושל כל צורכו, וכל המשך בישול אינו דבר מהותי בעיני רוב האנשים.
האם יצירת טעם חדש במהותו אסורה תמיד?
גם שאלה זו הייתה נושא למחלוקת בין חכמינו: מחבר «ספר יראים», הרב אליעזר ממיץ, סבר שאם האוכל נאפה, בישולו לאחר מכן אסור מן התורה, מפני שבמקרה זה הבישול מעניק למאכל טעם חדש במהותו. נציין שמקורו של רעיון זה בקטע מן התלמוד, במסכת פסחים (41 ע״א), שבו נאמר שמצה שבושלה לאחר אפייתה אינה ראויה לקיום המצווה בליל הסדר. אפילו אם עדיין שמרה על צורתה ועל מראהּ, היא אינה נחשבת אפויה, כנדרש לקיום המצווה «לאכול מצה בליל 15 בניסן».
לעומתו, הרב אליעזר בן יואל הלוי השיב לרב ממיץ: אין להשוואה זו תוקף, משום שלעניין מצה יש הלכה המחייבת לחוש טעם מסוים של אפייה, ואי אפשר לומר זאת לגבי כל שאר המצבים.
הרב יעקב בן משה מקוצי, מחבר «ספר מצוות גדול», הביא ראיה לרעיון שב«ספר יראים». הוא כתב שבאותו קטע בתלמוד יש דוגמה נוספת לאיסור בישול לאחר צלייה: קורבן הפסח (טלה או גדי שנצלה על אש גלויה). אך גם על דוגמה זו אפשר להשיב שלגבי קורבן הפסח יש ציווי מפורש בתורה – צלוי בלבד, ולא בשום דרך אחרת.
בתקופת הראשונים לא ידוע לנו כיצד היה הרב ממיץ משיב למתנגדיו, אבל הרב דוד הלוי (מחבר «טורי זהב», סימן 318, ס״ק 6) נימק את דעתו בדיוק כפי שהבאנו קודם: אחד ההיבטים בהגדרת בישול הוא שאסור ליצור בשבת טעם חדש ושונה במהותו.
בשולחן ערוך מובאת דעת «ספר יראים», ומצוין שיש הסוברים כך, אך הרב קארו לא הביא את דעת החולקים. הרמ״א ניסח את דעתו באופן שמחבר «מגן אברהם» סבר שהוא חולק על הרב קארו וסובר כרב אליעזר בן יואל הלוי. ואילו מחבר «טורי זהב» סבר, מצידו, שהרמ״א מסכים עם הרב קארו וגם הוא מקבל את דעת «ספר יראים».
למעשה יש להחמיר כדעת הרב ממיץ («משנה ברורה», סימן 318, ס״ק 46), עם זאת, אם במקרה (בטעות) בישלו לאחר אפייה או צלייה, מותר להשתמש במאכל זה בשבת (שם).
המסקנה: אסור לבשל מאכל אפוי או צלוי, וכן אסור לצלות או לאפות מאכל מבושל.
נביא דוגמאות מעשיות:
- אין להכניס עוגייה לכוס תה חם, אפילו אם התה נמצא בכלי שני;
- אסור להכניס עוף שנאפה בתנור לסיר או לצלחת של מרק חם;
מחברי הספר «ארחות שבת» מסבים את תשומת הלב לכך שסוכרזית (תחליף סוכר בטבליות) ואבקות מרק בדרך כלל אינם מבושלים במפעל אלא נאפים, ולכן לפני השימוש בהם בשבת יש לברר כיצד בדיוק מייצרים אותם ולהתייעץ עם רב.
אם הם אינם מבושלים אלא רק אפויים, אין להכניס אותם לכלי שני, ובכלי שלישי אפשר להקל על סמך דעת החזון איש («ארחות שבת», פרק ראשון, סעיף 41).
מה נחשב מבושל או אפוי? ההגדרה שניתנה בספר «ארחות שבת» (עמ׳ 18, הקדמה) היא: עם מים – בישול, בלי מים – אפייה.
לגבי בישול במיציו של המאכל עצמו, החזון איש נטה לסבור שזהו בישול ולא אפייה.
בעניין צלייה על האש (בלי שמן, על אש גלויה או על גחלים, כמו שישליק) לאחר אפייה (למשל, חתיכות חלה המיובשות ליד האש), יש מחלוקת בין «מגן אברהם» ל«פרי מגדים». «מגן אברהם» סבור שאפשר להשוות בין צלייה על האש לאפייה, ואילו «פרי מגדים» אסר לצלות על האש לאחר אפייה.
מאחר שיש כאן מחלוקת בעניין דין מן התורה (ולא תקנת חכמים), יש להחמיר, אבל אם יש צורך לייבש צנימים לחולה או לילד, כדאי לשאול רב. יש דעה של מחבר «שביתת השבת» המתירה לעשות זאת, וכן קיימות דעת «מגן אברהם» ודעות החולקות מלכתחילה על «ספר יראים», ולכן יש מקום להקל. אך מכיוון שמחברי «ארחות שבת» לא התירו אלא רק הפנו לדבריו, מחבר המאמר אינו מרשה לעצמו להקל יותר מהם.
בישול בשמן.
1. מאכל מטוגן במעט שמן. לאחר דיון ממושך התקבלה דעתם של הרב שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב, שיש לראות בו מבושל («ארחות שבת», פרק ראשון, הערה 60). לכן קציצות ושניצלים המטוגנים בשמן נחשבים מבושלים.
2. מאכל שטוגן בשמן עמוק נחשב מבושל. («ארחות שבת», שם.)
לכן אפשר להכניס למרק חם שקדי מרק (קרוטונים קטנים מבצק, המבושלים בשמן «עמוק»), אפילו אם המרק נמצא בכלי שני.
עוף או בשר מבושלים היו נושא לדיון מעניין. «משנה ברורה» אומר שלא ברור: מדוע מותר לחמם אותו ליד מדורה, במרחק המותר (שבו אין אנו חוששים שיעברו על האיסור לחתות בגחלים – על כך במאמרים הבאים)? כלומר, מדוע חימום בשר ליד מדורה אינו נחשב צלייה לאחר בישול?
«משנה ברורה» אינו נותן תשובה. על סמך זאת, הספר «שמירת שבת כהלכתה» אוסר לעשות זאת. כלומר, לדעתו אסור לחמם בשר מבושל קר על מכסה של סיר אחר. אולם לאורך כל ההיסטוריה היהודית, עשרות דורות למדו את הדוגמה הזאת המתוארת בתלמוד, ואיש לא דיבר על הבעיה הזאת. וגם «משנה ברורה» רק שואל שאלה, ואין זה ודאי שהוא סבור שיש לאסור.
על סמך זאת הסבירו החזון איש והרב שלמה זלמן אויערבך שמותר לעשות זאת, משום שחתיכת הבשר רק מתייבשת מעט ומתחממת, ואינה נעשית שישליק (טעם חדש).
מכאן נובע:
- שניצל שטוגן בשמן (נחשב מבושל, ראו לעיל) אפשר לחמם במחבת יבשה ב«קומה שנייה», כפי שתיארנו במאמר הקודם;
- אפשר לחמם עוף או בשר מבושלים באותה דרך, או על מכסה של סיר העומד על האש.