הרב מנדל אגרנוביץ
כבר הזכרנו במאמרים הקודמים שיש איסור לערבב אוכל, וגם פעולה זו נחשבת בישול. אך מתעוררת שאלה מתבקשת: האם תמיד אסור לערבב אוכל בסיר, בצלחת, או פשוט לערבב סוכר בכוס תה? ברור שלא. עלינו להגדיר בבירור את גבולות האיסור לערבב אוכל, ובכך נעסוק במאמרנו.
אם כן, נביא את המקור בתלמוד. במסכת ביצה (34 ע״א) נאמר: “גם מי שמביא את האש ואת העצים, וגם מי שמניח את הסיר על האש, וגם מי ששופך את המים, וגם מי שמוסיף תבלינים, וגם מי שמערבב על האש — כולם חייבים (להביא קרבן חטאת, אם העבירה נעשתה בשוגג)” [סוף הציטוט, בתרגום המחבר].
כפי שכבר כתבנו, הכוונה היא שהאש הובאה תחילה, ולכן בהוספת העצים האדם עובר על איסור הבערה. לאחר מכן הוא עובר ברצף, כמה פעמים, על איסור בישול (מלבד זאת, מי שמניח סיר על האש לצורך צריפתו עובר על האיסור להביא חפצים לידי גמר מלאכתם, אם הסיר חדש ועשוי חרס).
רש״י מפרש (בעניין השאלה המעסיקה אותנו) שהכוונה בערבוב היא לערבוב במצקת. בכך עוברים על איסור בישול בצורתו הבסיסית (מילולית — “אב”), ולא כ“תולדה”.
אם כן, אנו רואים בבירור שהאיסור לערבב הוא איסור מן התורה. הוא נכלל באיסור בישול.
רוב הראשונים (הרמב״ן, הרשב״א, הר״ן והרב המגיד) סברו שאיסור זה חל רק אם האוכל עדיין לא התבשל כל צורכו. אך אם האוכל כבר מוכן, אין איסור לערבב אותו, אף שהוא עדיין עומד על האש.
ביניהם הייתה גם דעה מקילה עוד יותר (הרמב״ן והרשב״א), שלפיה רק הערבוב הראשון בשבת אסור; אך אם לפני שבת כבר ערבבו את האוכל לפחות פעם אחת על האש, פעולה זו אינה מביאה עוד לשום תוצאה, ולכן היא מותרת בשבת. כאן אנו מגיעים לשאלת מהותו של איסור מגיס — ערבוב על האש. הרמב״ם (הלכות שבת, פרק 3, הלכה 11) הסביר שהערבוב נחוץ ומהווה חלק בלתי נפרד מן הבישול. במה מתבטא הצורך הזה? מהי מהותו של הערבוב על האש?
ה“משנה ברורה” (סימן 318, ס״ק 114) נותן את ההגדרה הבאה: בכך התוצאה מתקרבת ותהליך הבישול מואץ. הערבוב מסייע לתבשיל כולו להתבשל [סוף הציטוט בתרגום המחבר].
כלומר, לערבב פירושו לפזר את החום בכל נפח האוכל וליצור אחידות מרבית בין המרכיבים, כדי שיתבשלו במהירות המרבית ויגיעו לדרגת המוכנות הרצויה לנו ולטעם הטוב ביותר בשילוב הזה.
על סמך הדברים האלה מובן מדוע לאחר הפעם הראשונה כמעט שאין טעם בערבוב. מובן גם מדוע יש צורך כה גדול לערבב — בלי פעולה זו אי אפשר להשיג בזמן הקצר ביותר את התוצאה ואת הטעם הרצויים לנו. אך למעשה, אין זה חד־משמעי שכל זה מתרחש רק בערבוב הראשון, משום שייתכן שלא הכול התערבב בפעם הראשונה, או שבשלב זה של הבישול צריך לערבב שוב. לכן כל עוד האוכל אינו מוכן, אסור לערבב אותו בסיר, בין שהסיר עומד על האש ובין שהוסר ממנה. כלומר — כל עוד הטמפרטורה גבוהה מחום “יד סולדת בו” (לפחות 45 מעלות צלזיוס, ראו את המאמרים הקודמים) (לדעת הר״ן והרב המגיד, שלא הזכירו הגבלה של האיסור לערבוב הראשון בלבד).
בקרב הראשונים יש דעה נוספת מעניינת מאוד.
מחבר הספר “כל בו” סבר שאסור לערבב אוכל כל עוד הוא עומד על האש, גם אם הוא כבר מוכן לגמרי.
כיצד אפשר להסביר את דברי מחבר “כל בו”? אין בעניין זה דעה חד־משמעית, משום שקשה מאוד לתת תשובה (חד־משמעית) לשאלתו של החפץ חיים (“משנה ברורה”, 318, בהערות ס״ק 148): מדוע אין “בישול אחר בישול” באוכל שהתבשל כל צורכו, ובכל זאת יש איסור לערבב אותו, ועוד מן התורה!?
לא נביא כאן את כל שלל הדעות בנושא. האמינו למחבר שנכתבו על כך הסברים מבריקים רבים, באורכים שונים ובעומק שונה. מחברי הספר “ארחות שבת” מביאים את הסברו של רבם, הרב שמואל אויערבך, יאריך הקב״ה את ימיו, שעיקרו הוא שבכל תבשיל מוכן יש מרכיבים שהתבשלו פחות. בעקבות הערבוב הם מקבלים את חלקם בחום, והתבשיל נעשה מבושל באופן אחיד — וזו כשלעצמה תוצאה חשובה.
כך או כך, יש להחמיר לפי דעה זו ולא לערבב שום דבר העומד על האש בשבת!
חכמים קבעו איסור נוסף הקשור לנושא: אין להוציא אוכל מן הסיר במצקת, גם אם אין כוונה לערבב על האש. בזמן שמוציאים דבר מה מן הסיר, למעשה גם מערבבים אותו, לפחות באופן חלקי.
ברור שאיסור זה חל רק במקום שבו חל האיסור לערבב: לפי הר״ן — כל עוד האוכל אינו מבושל כל צורכו, ולפי “כל בו” — כל עוד האוכל עומד על האש.
למעשה, ה“משנה ברורה” פוסק שיש להחמיר כדעת “כל בו” רק בערבוב על האש ובהוצאת אוכל העומד על האש. אך אין צורך להחמיר אם האוכל הוסר מן האש, הוא מוכן ולא הועבר לכלי אחר, אף שהרמ״א הביא גם דעה כזאת. החפץ חיים סבר שאפשר להקל ולהתיר להוציא צ׳ולנט במצקת, בלי להעבירו למרקייה.
באיזה מקרה יש טעם בערבוב לאורך כל הזמן? למשל, בסיר שיש בו צבע ובד (דוגמה מן התלמוד), או כשהאוכל אינו מוכן. ברור שהסיבה לכך היא שכל ערבוב משפר את ספיגת הצבע בבד ואת בישולו של האוכל שעדיין אינו מוכן.
מסקנות מעשיות:
1. אסור לערבב בסיר העומד על האש.
2. אם האוכל אינו מוכן, גם לאחר שהוסר מן האש אסור להוציא חלק ממנו מן הסיר במצקת, שכן החלק שנותר יוסיף להתבשל ולו מעט בכלי הראשון, שעדיין לא התקרר אל מתחת ל־45 מעלות צלזיוס.
3. אם האוכל מוכן, אסור להוציא אותו כשהוא עדיין על האש, אך מותר להוציאו אם הוסר מן האש.
4. מים בסיר שעל האש אינם מפיקים שום תועלת מן הערבוב, ולכן מותר לדלות מהם אם רתחו לפני שבת.
5. מרק (אם יש בו ירקות ובשר) מותר לדלות לדעת הרב משה פיינשטיין, ואסור לדעת הרב שלמה זלמן אויערבך. לכן, אם צריך למזוג מרק לילד שלא יוכל להמתין לסעודה, יש להסיר את הסיר מן האש ולמזוג ממנו בלי להסיר את היד מן הסיר, מתוך כוונה להחזירו. זאת רק אם האש מכוסה בלוח מתכת והמרק מוכן לגמרי. לכן האפשרות האידיאלית היא שאדם אחד מחזיק בסיר בלי להניח אותו בשום מקום, והאחר מוזג ממנו ואחר כך מכסה אותו; מי שהחזיק בסיר הוא שמחזיר אותו.
שבת שלום!