הרב מנדל אגרנוביץ
שלום, קוראים יקרים!
אנו ממשיכים בנושא כלי ראשון וכלי שני, שבו התחלנו בגיליון הקודם. במסגרת הנושא הזה יש לדון במקרה מעניין נוסף, הממחיש בבירור רב את ההבדל בין שתי הדרכים להבין במה נבדל כלי ראשון מכלי שני.
נזכיר את ההגדרה שנתנו בעלי התוספות: «ויש לומר על כלי ראשון שמכיוון שהיה על האש, דפנותיו חמות ושומרות על החום לאורך זמן. אך כלי שני, אף שהוא באותה טמפרטורה, אינו מבשל, משום שדפנותיו אינן חמות והוא הולך ומתקרר».
כבר כתבנו שאפשר להבין את דברי התוספות בשתי דרכים:
1) רק כלי שהיה על האש, שדפנותיו חמות, נחשב ל«ראשון»;
2) רק דפנות קרות מעניקות לכלי מעמד של «שני».
מן האמור נובע שזרם הנוזל היוצא מכלי «ראשון» יהיה ללא דפנות חמות, אך מצד שני, גם ללא דפנות קרות. ולא רק הזרם, אלא גם חתיכת אוכל מוצק (למשל, תפוח אדמה חם) תהיה באותו מעמד הנתון במחלוקת.
כלומר, במונחים מעשיים: כל מאכל חם ומוצק יכול לבשל (לפחות באופן חלקי) את מה שבא איתו במגע, ולכן אסור אפילו בצלחת (שהיא כלי שני או אפילו כלי שלישי) להניח סלט טרי ישירות על צ'ולנט חם, אלא רק באופן שלא ייגעו זה בזה.
כעת בנוגע למצקת: מצד אחד, היא לא הייתה על האש, אך דפנותיה חמות, משום שהייתה שקועה במרק חם. מצד שני, היא לא הייתה על האש במשך כל הזמן שבו היה עליה אותו כלי «ראשון» (סיר המרק) שבו הייתה שקועה. מה יהיה אפוא מעמדה?
החפץ חיים («משנה ברורה», סימן 318, סעיף קטן 87) כותב שאם המצקת שהתה בכלי «ראשון» כשהוא על האש או בשעת רתיחה, לפי כל הדעות גם היא נחשבת ל«ראשון».
אך אם רק טבלו אותה בסיר, מעמדה נותר שנוי במחלוקת, ולכן יש להתייחס אליה ככלי «ראשון» לחומרה. במה הדבר מתבטא?
1) אסור לצקת מן המצקת על דבר חי או שאינו מבושל.
2) מותר (באמצעות מצקת) לצקת מרק על הטיפות הקרות של המרק שהתקרר, שנותרו בצלחת אחרי המנה הראשונה, משום שלא ודאי שיש בישול אחר בישול בנוזלים (על כך נרחיב בהמשך), ולא ודאי שהמצקת היא כלי «ראשון», והרי אתם רק יוצקים מתוך המצקת.
3) אם שאבתם בכוס מים מסיר של מים חמים העומד על פלטה או על כיריים המכוסות כראוי, אז אסור להוסיף תמצית תה קרה לאותה כוס, אלא יש להעביר את המים לכוס אחרת, משום שהכוס נחשבת לכלי שהיה על האש.
כעת נדבר על קבוצת מזונות חשובה נוספת, המכונה ״קלי הבישול״. התלמוד מזכיר שיש מיני דגים (קולייס האיספנין ו״מליח ישן״) המתבשלים אפילו בעירוי מים מ״כלי שני״. כלומר, מכיוון שבשרם של הדגים הללו עדין מאוד, אין הוא זקוק כלל לטיפול ממושך ועז בחום; די לערות עליו מים חמים, והוא מוכן. יש דעות שלפיהן זהו הדג המוכר לנו כהרינג, ולכן כל שנדרש הוא להשרות אותו כדי להוציא ממנו את המלח, ולאחר מכן הוא ראוי לאכילה. לכך קשורה גם העובדה שהוא מתבשל בקלות רבה כל כך.
אך כך או כך, ברמב״ם, ולאחר מכן גם בספר הפסיקה ״משנה ברורה״, נאמר שכל חומר או מזון דק ורך מתבשל אפילו בכלי שני או בעירוי ממנו. ואילו אנחנו איננו יכולים לקבוע מה נחשב דק ורך, ולכן אסור להכניס שום דבר שאינו מבושל לכלי שני חם. עם זאת, יש לציין כאן שהחזון איש סבר שחומרא זו אינה חלה על הכול, אלא רק על מזון שבישולו ניכר לעין גם לאדם מן השורה. למשל, ביצה חיה, עלי תה או לחם, המתבשל אף שכבר נאפה.
סיכום. ״כלי שני״.
1) מים ושמן זית אינם מתבשלים ב״כלי שני״ (התלמוד, מאמרנו בגיליון הקודם).
2) אסור להכניס שום מזון שאינו מבושל ל״כלי שני״ (לפי דעות מסוימות, משום גזרת חכמים, ולפי אחרות – משום חשש לאיסור מן התורה).
3) החזון איש הגביל את סעיף 2 לדוגמאות אחדות, תלמודיות וכאלה שבישולן ניכר לעין.
נדון במושג חשוב נוסף – ״כלי שלישי״.
החפץ חיים (״משנה ברורה״) סבר שב״כלי שלישי״ אין כלל צורך להחמיר – שום דבר אינו מתבשל בו.
החזון איש סבר שבכל דבר שעל פי הבנתנו במושג הבישול ברור שהוא מתבשל בקלות, אין הבדל בין ״כלי שני״ ל״כלי שלישי״ (כך נאמר במפורש ב״ספר יראים״). אך הדבר נוגע רק לדברים שידוע בבירור שהם ״קלי הבישול״, ולא לדברים שההתייחסות אליהם ככאלה היא רק חומרא.
סיכום. ״כלי שלישי״.
1) אסור להכניס מזון שאינו מבושל ל״כלי שלישי״ (דעת החזון איש).
2) לחם, שהחשש לבישולו הוא רק חומרא (לאחר שכבר נאפה), מותר להכניס ל״כלי שלישי״ הן לפי ה״משנה ברורה״ והן לפי החזון איש (אך לא לפי דעת ״ספר יראים״ בנוסחו המקורי).
מן האמור עולה:
1) מותר לפורר מצה או חלה, וכן להוסיף קרוטונים לצלחת מרק (בדרך כלל היא ״כלי שלישי״, שכן את המצקת רק הכניסו לסיר, מילאו והוציאו, ולא השאירו אותה בתוכו זמן רב או על האש; אחרת, הצלחת היא רק ״כלי שני״, ואפשר להמתין עד שהכלי יתקרר, או לא להכניס אליה לחם כלל, ואם הדבר נחוץ לילד, לערות פעם נוספת). אנו מביאים דין זה מתוך הספר ״ארחות שבת״, שמחברו סיכם את דברי ה״משנה ברורה״ בנוגע לדין המצקת בשני מקומות שונים, ואת דעת החזון איש.
2) אסור להוסיף קרוטונים לקערת הגשה למרק (״כלי שני״).
3) אסור להכניס פלפל שחור (טחון ובגרגרים) ועשבי תיבול לצלחת מרק חם (שכן איננו יודעים אילו תבלינים התירו חכמי התלמוד, אך אנו יודעים שהפלפל ועשבי התיבול טחונים היטב, ולכן ייתכן שהם מאותם מזונות דקים ורכים שהזכירו החפץ חיים והרמב״ם).
4) מותר למזוג חלב מפוסטר ל״כלי שני״ (אם אין היד נכווית מן המים שבו, לפי ״חיי אדם״), אך לא חלב שזה עתה נחלב או חלב גולמי.
5) אסור לחלוט קפה טחון אפילו ב״כלי שלישי״.
6) מותר להוסיף קפה נמס ל״כלי שני״, שכן הוא כבר בושל בשלב הייצור.
7) מעיקר הדין, מותר להכניס לימון ודבש ל״כלי שלישי״. אפשר להחמיר, שכן ישנה דעת ״ספר יראים״ בנוסחו המקורי (שלא היה בידי רבותינו, אך מצוי בידינו), ושם נאמר במפורש שאין הבדל בין ״כלי שני״ ל״כלי שלישי״. אך ההלכה נקבעה לפי דעת ה״משנה ברורה״ והחזון איש, שכן הקב״ה מסר לנו את תורתו באמצעותם, ולכן דעתם היא המכרעת [דעת החפץ חיים (״משנה ברורה״) הושוותה בידי החזון איש עצמו לדעת הסנהדרין בבית המקדש, כלומר היא הדעה העיקרית. על יסוד זה היא נחשבת עבורנו לבסיס.] עם זאת, סוגיה זו מצריכה מאמר נפרד.
על הדרך להמליח מזון – בגיליון הבא, ובינתיים – להתראות.