הרב מנדל אגרנוביץ
שלום, קוראות יקרות!
לפני שנתחיל לדון בכללי חימום המזון בשבת, עלינו להציג ולבחון עוד כמה מושגים. כלומר: מתי הבישול מתחיל ומתי הוא מסתיים, באיזו טמפרטורה ובאיזה שלב.
נציג את המושגים הבאים:
1) מאכל שלא התבשל כל צורכו;
2) מאכל שהתבשל בשבת ושיעורו קטן משל תמר מיובש;
3) מאכל בדרגת המוכנות «מאכל בן דרוסאי»;
4) השתתפות חלקית בתהליך הבישול;
5) זירוז תהליך הבישול.
1. מאכל שלא התבשל כל צורכו. מידת מוכנותו של האוכל, או אי־מוכנותו, נמדדת בזמן הדרוש להעבירו ממצב שאינו ראוי לאכילה למצב שבו הוא ראוי לאכילה.
מניין הזמן הזה מתחיל מהרגע שבו המערכת כולה (המים, הסיר, נתח הבשר או הירק החי) מגיעה לחום של «יד סולדת בו».
עולה שאלה מוצדקת: אם אדם פשוט מניח סיר עם אוכל על האש ומיד מוריד אותו (או מוריד אותו לפני שהבישול הסתיים), על מה הוא עובר – על איסור תורה או על תקנת חכמים? במילים אחרות, האם אדם שבישל בשר עד למחצית בישולו חילל שבת? הרי הבשר הזה אינו ראוי לאכילה.
נאמר בתלמוד (מסכת ביצה, 34 ע״א): «מי שמביא את האש, מי שמביא את העצים, מי שמניח את הסיר על האש, מי ששופך את המים, מי שמוסיף תבלין, מי שמגיס על האש – כולם חייבים [להביא קרבן לכפרת חטא – חטאת – על חילול שבת בשוגג].» במקור אחר, לעומת זאת, אנו רואים: «שנו חכמינו שכולם פטורים (מאותו קרבן), ורק האחרון חייב להביאו».
יש כאן סתירה ברורה – מי חייב להביא את הקרבן: כולם או רק אחד? הסתירה נפתרת בפשטות: האמירה הראשונה עוסקת במצב שבו האש הודלקה בתחילה, והשנייה – במצב שבו היא הודלקה בסוף. מן הציטוטים שלעיל מן התלמוד עולה שאדם שעשה פעולת ביניים בהכנת האוכל אינו עובר תמיד על איסור תורה.
כדי להבין טוב יותר את הקטע הזה, צריך להכיר את ההלכות הבאות:
– כל אדם שמחלל שבת בשוגג (מי שלא התכוון לעבור על האיסור במודע, או שלא ידע את מלוא חומרת ההלכה), חייב להביא קרבן;
– הפעולה חייבת להיות משמעותית מבחינה איכותית וכמותית.
מבחינה כמותית – מקובל ביד חכמינו ממשה רבנו שהמוצר צריך להיות בנפח שאינו קטן משל תמר מיובש, ושעליו להיחשב למאכל.
מבחינה איכותית – המוצר צריך להתבשל עד למחצית בישולו (ולדעות מסוימות – עד שליש). למדד הזה יש שם מקובל: «מאכל [מידת מוכנות המאכל] בן דרוסאי» (על שמו של השודד בן דרוסאי, שאכל אוכל שלא התבשל כל צורכו).
הערה חשובה. מה הרעיון בכך שתנאי האכילה והרגלי האכילה של שודד כלשהו משמשים לנו אמת מידה חשובה ומכרעת להגדרת מושג הבישול? התשובה: כל אדם, שנמצא דרך קבע במצב קיצוני, מתרגל לאכול אוכל כזה. אבל זו אינה אמת מידה להתנהגות, אלא אמת מידה למידת המוכנות המזערית של האוכל בעיניו של אדם רגיל, גם אם הוא נמצא בנסיבות קיצוניות. ובן דרוסאי הוא רק דוגמה, ותו לא.
עוד חשוב לציין שבדרך זו אפשר לסווג את הבישול, כתהליך של עיבוד חומרים באמצעות חום, ולא רק כתהליך של הכנת מזון, התלוי בזמן ובמנהגיהן של עקרות הבית.
אם כן, לאוכל יש אמת מידה ברורה למוכנות – חומר נחשב נא כל עוד לא התבשל עד לשלב של «מאכל בן דרוסאי», ומוכן לאחר השלב הזה. אך גם אם האוכל לא הגיע למצב של «מאכל בן דרוסאי» ושיעורו היה קטן משל תמר מיובש, בכל זאת היה בכך חילול שבת: לפי דעות מסוימות מדובר בעבירה על מצווה מן התורה, ולפי דעות אחרות – נעבר איסור חכמים.
מסקנה. אם כל אחד מן המשתתפים עשה פעולה משמעותית מבחינה איכותית, שיכולה להביא לתוצאה (כמו בדוגמה שבה הודלקה האש בתחילת הבישול), הרי כולם עברו על האיסור, מפני שהיו חלק מהתהליך הכולל, שכבר היה בישול לכל דבר. אבל אם האש לא דלקה והובאה רק בסוף, מי שעשו פעולה כלשהי לפני שהודלקה האש עברו על איסור חכמים לעסוק בשבת בתהליכים הקרובים לבישול, אך לא עברו על איסור תורה.
כך אנו רואים שגם התהליך (האש כבר דולקת) וגם התוצאה (חומר שנפחו כנפח תמר מיובש צריך להתבשל עד לשלב של «מאכל בן דרוסאי») חשובים לקביעה שיש עבירה על איסור בישול. כפי שכבר אמרנו, כל מי שמבשל אך אינו עומד במאפיינים האלה עובר לכל הפחות על איסור חכמים (הדבר עולה מן הקטע שלנו בתלמוד, שבו נאמר שאם הפעולה נעשית, האדם פטור מהבאת קרבן; ואנו יודעים שיש כלל בתלמוד, שכאשר כתוב «פטור», הכוונה היא לפטור מעונש או מקרבן, אך לכתחילה אסור לעשות זאת).
יש עוד שאלה חשובה – בישול לאחר השלב של «מאכל בן דרוסאי». כלומר, אם יש תבשיל שמבושל למחצה, ואדם ממשיך לבשלו עד שהוא מוכן לגמרי, מה הדין במקרה זה: האם הוא עובר על דין תורה או על תקנת חכמים? או שמא הפעולה מותרת?
פסיקת ה«משנה ברורה» בנושא הזה מפנה אותנו לשאלה מעניינת מאוד אחרת: אם אדם מבשל מוצרים הראויים לאכילה בלי תהליך בישול מובהק, מה הדין במקרה זה? דוגמה למצב כזה היא תפוחים אפויים. מצד אחד אפשר לאכול אותם בלי שום עיבוד בחום, אבל מצד אחר ברור שהמטרה היא לקבל טעם אחר. והתוצאה ברורה: תפוחים אפויים הם מאכל חדש, שונה ביסודו מן המוצר הנא. כך בדיוק סבר החפץ חיים, וכתב זאת בספר ההלכה שלו «משנה ברורה», על סמך דעתו של רבי עקיבא איגר הגדול, מן הבולטים שבפוסקי הדורות האחרונים. אם כן, גם את בישול האוכל ממצב של «מאכל בן דרוסאי» עד למוכנות מלאה אפשר, מבחינת תפיסתנו, להשוות לקבלת טעם משמעותי או טעם חדש ביסודו, ולכן גם הוא אסור מן התורה. אולם מאחר שיש גם דעות אחרות, פוסק ה«משנה ברורה» כך: לכתחילה הדבר אסור מן התורה, אך אם טעו ובישלו, מותר לכולם לאכול זאת בשבת, כולל מי שטעה.
עוד שאלה חשובה: זירוז הבישול ושיפור איכותו באמצעות ערבוב או קירוב אל האש. אם הסיר מונח על האש – הדבר אסור מן התורה, וההלכות מדרבנן הקשורות לכך דורשות דיון נפרד.
והשאלה העיונית האחרונה: האם מותר להניח אוכל נא במקום שבו הוא עשוי להתבשל, אם האדם אינו מתכוון מלכתחילה לבשל אותו, אלא רק להביאו לטמפרטורת החדר? בעניין הזה יש תקנת חכמים ברורה למדי: אם המקום הוא כזה שאוכל שנשאר בו יכול להשלים את בישולו, אסור להניח אותו שם אפילו לזמן קצר. ואם אין אפשרות כזאת, והוא לעולם לא יגיע לטמפרטורה של 42-45 מעלות צלזיוס, הדבר מותר.
מסקנה כללית. יש שתי תפיסות שונות של איסורי שבת, ובפרט של תהליך הבישול:
1. תהליך של עיבוד חומרים. על פי מה שהגדרנו במושג «מאכל בן דרוסאי», אפשר לומר שהבישול:
א) הוא תהליך אובייקטיבי של עיבוד חומרים (הגדרה כזאת מאפשרת לראות את הבישול כפי שרואים, למשל, עיבוד עורות);
ב) יש גבול ברור במעבר ממצב נא למצב מבושל – כשהאוכל התבשל עד מחצית בישולו או עד שליש (לדעת כמה מן החכמים).
2. תהליך התלוי בתפיסתו של האדם. אם אדם מבשל מוצרים הראויים לאכילה במצב נא, גם הוא עובר על איסור בישול. דוגמה לכך היא תפוחים אפויים או לפתן תפוחים.
נדבר מעט על הטמפרטורה שבה הבישול מתחיל, כלומר – 45 מעלות צלזיוס.
כידוע, בתלמוד אין סולם צלזיוס או פרנהייט. קיימים רק המושגים «יד סולדת בו» ו«כריסו של תינוק נכווית». מדוע דווקא זהו המדד? נעז לשער – כוויה מעידה על כך שהחומר מתבשל.
בפני רבני הדורות האחרונים, ובפרט בפני הרב שלמה זלמן אויערבך, עמדה השאלה כיצד לתרגם את המושגים האלה לטמפרטורה מוגדרת ומדידה, והיכן בדיוק עובר הגבול? זו אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכך שחדות ובהירות המחשבה, הבקיאות העצומה בתורה והמעשיות יוצאת הדופן של הרב שלמה זלמן אפשרו לו להבהיר את הנושא לכל עם ישראל.
אם כן, הרב שלמה זלמן נעזר ב:
1. הוכחתו של מחבר הספר "דרכי תשובה", שלפיה לחלב שנחלב זה עתה (מיד לאחר החליבה) יש טמפרטורה של 40 מעלות צלזיוס, והוא נחשב "קר", כפי שנכתב בספר "הלכות גדולות".
2. טמפרטורת הברווז בשעת השחיטה אינה יכולה להיות נמוכה מ־45 מעלות (הוכח באופן ניסויי). עליו נאמר גם בתלמוד (מסכת חולין, 8 ע"ב), שאפילו צווארו ודמו של ברווז חולה (טרף) בשעת השחיטה נחשבים "קרים" (הדבר חשוב כדי לומר שהסכין נשארת כשרה לאחר השחיטה). אפילו לדעת החכמים הסבורים שמקום השחיטה "רותח", הטמפרטורה בו אינה מגיעה לדרגת "יד סולדת בו" (ריטב"א).
נמצא שעד לטמפרטורה של 45 מעלות המוצר נחשב קר.
3. הגבול העליון הוא על פי דעתו של הרב משה פיינשטיין. הוא עומד על 80 מעלות צלזיוס. כלומר, הבישול מתחיל מטמפרטורה של 45 מעלות צלזיוס.
שלוש נקודות מעשיות חשובות:
1. אסור לייבש בגדים רטובים אם המים עלולים להגיע לטמפרטורה של 45 מעלות צלזיוס, בין שאדם לובש אותם ובין שהם תלויים;
2. אסור לחמם חלה מהמקפיא אם יש עליה קרח שעלול להתחמם לטמפרטורה של 45 מעלות צלזיוס (גם אם הוא מתאדה אחר כך — עדיין יש לנו עניין בכך, והדבר אסור);
3. מותר לחמם חלה על גבי קומקום אם קודם לכן היא ספגה נוזלים מחוץ למקפיא (שימו לב שבמקרה זה אסור להסיר ממנה קרח, כדי להימנע מעבירה על איסור בורר).