הרב מנדל אגרנוביץ
לוח מתכת (״בלעך״) - נימוקים מפורטים לשימוש בו
אנו ממשיכים בנושא ״השהיה על האש״, ובמאמר זה נדון בשאלה הבאה: מדוע מותר להשתמש בלוח מתכת (ביידיש ״בלעך״ — כך מקובל לקרוא לו בקרב כל שומרי המצוות המכירים את המושג)?
נזכיר שבימי התלמוד היו מסיקים את התנור בגחלים, והיה אפשר לכסות את האש שבו באפר או לגרוף ממנו את כל הגחלים, ולאחר מכן להשאיר על גבי התנור סיר עם אוכל לשבת. מאין אפוא הגיע ה״בלעך״? מה מקורו בתלמוד? מדוע הוא נחשב למקבילה לדרכי השימוש המותרות שמצאנו בתלמוד ובשולחן ערוך?
ובכן, סיפורנו מתחיל בשאלה ששאל מחבר ההגהות (הערות) על הספר ״מרדכי״ (שכתב הרב מרדכי בן הלל, שנהרג בתקופת מסעי הצלב). השאלה היא: מה יעשה אדם שקם בבוקר ומריח ריח המעיד שהתבשיל שלו מתחיל להישרף? אסור להנמיך את האש, אז מה עושים? כיצד מפחיתים את כמות האנרגיה המגיעה לסיר בלי להסירו מן האש ובלי להנמיך אותה?
נמצא פתרון. מותר להסיר את הסיר מן האש, אם האוכל שבו מבושל לגמרי, ולהחזירו, בלי להניח אותו על הקרקע, על אש המכוסה בסיר אחר (ריק והפוך), שהונח כדי לחצוץ בין האש לאוכל. כל תנאי ההחזרה על האש יוסברו בהמשך, ולכן לא ניכנס כאן לפרטיהם. דבר אחד חשוב: מותר להחזיר רק על אש ״מכוסה באפר״; אין שום דרך מותרת להחזיר אם האש אינה מכוסה באפר או אם הגחלים לא נגרפו כולן. מכאן שסיר המונח על האש ומפחית את עוצמתה הוא מקבילה, לכל הפחות, לכיסוי באפר. למעשה, בכל פעם שאנו מניחים אוכל לפני שבת על אש מכוסה באפר, אנו משתמשים בלהבה בעוצמה נמוכה יותר. זו הסיבה שחכמים התירו להשאיר אוכל על אש ״מכוסה באפר״, משום שעקרת הבית מקבלת בליבה את העובדה שאי אפשר להגביר את האש מתחת ליצירת המופת הקולינרית שלה, ומשלימה עם כך.
אפשר היה להניח שפעולה זו (הכיסוי באפר) מועילה רק אם כיסינו את הגחלים עצמן באפר. כלומר, עשינו פעולה הפוכה מחיתוין ומהבערתן... אבל הדוגמה שלנו מראה שכדי שהאש תיחשב ״מכוסה באפר״, אין הכרח לפזר עליה אפר, אלא אפשר פשוט לכסות אותה. ואף שבמקור החום עצמו לא השתנה דבר, הרי מאחר שאנו משאירים את האוכל שלנו במצב שבו אינו מקבל את כמות האנרגיה המרבית האפשרית, די בכך, והדבר מותר.
אבל כאן מתעוררת שאלה מתבקשת: לסיר יש גובה, ואילו ה“בלעך” שלנו שטוח. כיצד אפשר לדמות את האחד לשני? יתרה מזו, בספר ההלכה טור (רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא״ש, מאחרוני בעלי התוספות) כתוב שבתקופת התלמוד נהגו אנשים לבשל על פתח הכירה המכוסה במכסה. במה אפוא שונה ה“בלעך” שלנו ממכסה המאפשר להניח סיר על האש, אם קוטר הסיר קטן מפתח הכירה? שאלות אלו שאל לא אחר מרבנו החזון איש בספרו (חלק אורח חיים, סימן 37, סעיף 11). אבל מצד שני, החזון איש עצמו מעיד שם שבארץ ישראל נהגו להשהות על “בלעך”. עם זאת, הוא כתב ששיטה זו אינה דומה לדוגמה שב“הגהות מרדכי”, ולכן אפשר להשהות על “בלעך” כפי שמותר להשהות על אש גלויה, שכן לדעת החזון איש אפשר לסמוך לכתחילה על דעת חנניה — אם המאכל כבר התבשל עד לשליש או למחצית בישולו (מאכל בן דרוסאי), כפי שכתבנו לעיל. אולם אש זו אינה נחשבת קטומה. כיצד אפוא נסביר את מנהג עמנו?
מחברי הספר “ארחות שבת” (פרק 2, סעיף 8, הערה 12) מביאים את דעותיהם של רבים מגדולי הדורות (פוסקי הלכה גדולים), ראשונים ואחרונים, שסברו שאפילו אם הונח סיר על הקרקעית בלי שייגע בגחלים, ובתוכו, על קרקעיתו, הונח סיר עם אוכל, הדבר כבר מותר. מכך שב“הגהות מרדכי” לא נאמר שאחת משתי האפשרויות מותרת והאחרת אסורה, אפשר להסיק ששתיהן מותרות. על כך מבוסס מנהגנו. ואפשר להסבירו מבחינה הגיונית כך: אם אנו רואים שמותר לפזר אפר על הגחלים, ואין מגבלות על הכיסוי אלא רק על שטחו (אין זה משנה מה עובי השכבה), הרי גם כיסוי האש צריך לכסות את כל שטח המבערים ולהפחית את החום, ולו במעט. עם זאת, אין נוהגים להניח על יריעת רדיד אלומיניום הפרושה על המבערים.
ומה באשר לדוגמה המתוארת בטור, שבה פתח הכירה מכוסה במכסה? הרי אסור להניח עליו? אפשר להשיב כך: הדוגמה המתוארת בטור היא דרך בישול רגילה, ולכן השהיה על פתח המכוסה במכסה אינה נחשבת השהיה על אש מכוסה, שכן זו פשוט דרך לבשל על הכירה, כמו, למשל, בסיר שקוטרו קטן יותר או על אש נמוכה יותר. דוגמה בת ימינו הדומה לדוגמת הטור היא מפזר חום — דיסקית שמניחים על מבער אחד כדי ליצור משטח גדול יותר. ואילו ה“בלעך” שלנו מכסה את כל המבערים, וכל ייעודו הוא להחליש את האש.
מסקנות למעשה
נהוג להשהות אוכל בכל דרגת בישול על פח נחושת או אלומיניום — “בלעך”. זכרו שעדיף שהכול יהיה מוכן לפני שבת (“ארחות שבת”, שם).
לדעת החזון איש, ה“בלעך” צריך להיות בעל גובה.
אין חובה לכסות את כפתורי ויסות הגז, שכן מניחים על אש מכוסה, אך עדיף שגם הם יהיו מכוסים (שם, הערה 14)
עדיף שלא להגביר את האש לאחר שהנחתן את ה“בלעך”, שכן הדבר מנוגד לכל הרעיון שעליו הוא מבוסס (אף שהאש עצמה אינה משתנה, עצם ההשהיה על אש מכוסה כבר מעידה על קבלתנו את העובדה שבשבת אי אפשר להגביר אותה) (שם, הערה 15).
אסור להניח על מבער גז המופעל בעוצמה המרבית, שכן אין כאן שום מעשה המעיד על קבלתנו את העובדה שאי אפשר להגביר את האש. אף שאי אפשר להגביר אותה, חוסר האפשרות הזה אינו קשור לבלעך — ל“קטימה” — אלא רק לכך שהמבער כבר מופעל במלוא עוצמתו.
אפשר לכסות את האש ב“בלעך” אפילו בשבת ולהחזיר אל האש בהתאם לכל הכללים, בתנאי שהמתכת לא תתלהט עד שתתחיל להאדים.
אסור להשתמש ביריעת רדיד אלומיניום בתור “בלעך”.
שבת שלום!