הרב מנדל אגרנוביץ
מה עושים אם הסירו סיר מהאש בטעות, או שלפתע נותקה אספקת הגז או החשמל?
השאלה שבכותרת שלנו היא דוגמה מובהקת לכך שסוגיה תלמודית תאורטית יכולה להפוך למציאותית. נסביר למה הכוונה.
כשאנו מדברים על איסור החזרה לאש בשבת, הגדרת האיסור היא כך: מותר רק להמשיך את תהליך הבישול שהחל ביום שישי, אבל אם הוא הופסק, אסור לחדש את הבישול. כל חמשת התנאים שדנו בהם במאמר הקודם הם פשוט דרך לקבוע שה״שהייה״ מיום שישי לא הופסקה. מחברי ״ארחות שבת״ שואלים: האם ההפסקה צריכה להיות פעילה ומכוונת, או שדי בהפסקה בפועל? למעשה, הספק שלהם נוסח כך: מה הדין אם הסיר נפל על הרצפה או על הקרקע? האם אפשר להחזירו? שאלה לא מציאותית, תאמרי. נניח, ובכל זאת, התאזרי בסבלנות...
שאלה נוספת. אמרנו שהנחת סיר על הרצפה פירושה באופן חד־משמעי הפסקת תהליך הבישול, גם אם האדם מתכוון להחזירו. מדוע? על מה הדבר מבוסס?
נבחן שתי דרכים להבין את ההגדרה שנתנו לעיל.
האפשרות הראשונה. רק אם התכוונו להחזיר, ונשאר קשר כלשהו למקום הבישול (ולו רק בתודעתנו), אנו רואים את תהליך הבישול ככזה שלא הופסק.
האפשרות השנייה. רק אם עשינו פעולה פעילה להפסקת תהליך הבישול, התהליך נחשב למופסק.
כלומר, מהי ברירת המחדל של הפעולה: המשך או הפסקה? האם כדי להמשיך האדם צריך להראות את כוונתו? או שכדי להפסיק, הפעולה צריכה להיות פעולה שמפסיקה באופן חד־משמעי?
במילים אחרות, לשם מה נדרשת היוזמה שלנו: כדי להפסיק או כדי להשהות?
באיזה מצב ניכר ההבדל בין שתי האפשרויות האלה? כבר ניחשת? נכון מאוד – בדיוק במצב שתיארו מחברי ״ארחות שבת״, כשהסיר נפל מעצמו מהכירה לרצפה: מצד אחד לא נעשתה פעולה להפסקת התהליך (ולכן אפשר להחזירו), אבל מצד שני אין קשר פעיל לתהליך הבישול מיום שישי – בפועל הוא הופסק, ולכן אי אפשר להחזיר.
אבל גם המצב שתיארנו, שבו נפסק החשמל או כבתה להבת הגז שמתחת לסיר, נכלל בספק הזה... הרי לא עשינו פעולה פעילה להסרת הסיר מהאש, אבל מאחר שאין אש, האוכל למעשה אינו מונח עליה... מתברר שהתשובה לשאלה זו היא תשובה לבעיה תאורטית שלכאורה אין לה יישום מעשי. ככל הידוע לי, דבר כזה קרה לעיתים קרובות במדע: תאוריה מוצאת בעתיד אישוש ויישום מעשיים. כך גם בשאלה שלנו.
מתברר שכבר רבי עקיבא איגר ניסח את הבעיה, ושאלתו הייתה: אם אדם הסיר מהאש סיר של אדם אחר, האם לבעליו האמיתי מותר להחזירו לאש או לא? בעל הסיר לא התכוון להסירו ולא עשה פעולה להפסקת הבישול, אבל מצד שני, האוכל בפועל אינו מונח על האש. רבי עקיבא איגר משתמש במושג התלמודי שלפיו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרב אלעזר שך, בספרו ״אבי עזרי״, חולק עליו וטוען שכלל זה אינו מועיל במצב הזה, שבו הבישול הופסק בפועל. ואכן, אם די בהסרה מהאש כדי לבטל את ה״שהייה״ מיום שישי, כיצד יועילו כל כללי התלמוד: הסיר אינו מונח על האש! אבל! כדי להפסיק את הבישול מיום שישי צריך לרצות לעשות זאת באופן פעיל, ואז הפעולה של מי שאין לו זכות לעשות זאת פשוט אינה יכולה להשפיע על דבר!
כעת אנו מבינים שהמחלוקת בין רבי עקיבא איגר, שחי במאה ה־19, לבין הרב שך, מגדולי בני דורנו, היא למעשה אותה מחלוקת בין שתי הדרכים לפרש את הגדרת איסור ההחזרה לאש, שבהן פתחנו את המאמר:
1. רק פעולה פעילה נחשבת להפסקה, כלומר כשאנו מראים בבירור שאנו רוצים להסיר את הסיר מהאש;
או
2. כדי להחזיר סיר לאש, צריך להביע רצון פעיל להשהותו על האש (למשל, כשאיננו מרפים מידיות הסיר, איננו מניחים אותו על הרצפה וכדומה).
לאחר הדיון המפורט הזה נעבור למסקנות המעשיות:
אם הסיר הוסר בטעות (חשבו שיש בו מרק, אבל יש בו הצ׳ולנט של מחר), האוכל מבושל כל צורכו והאש מכוסה (פלטה או בלעך), אזי:
א) דעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב אלעזר שך היא שאסור להחזיר לאש, משום שבפועל הבישול הופסק;
ב) הרב שלמה זלמן אויערבך מתיר להחזיר, משום שאפשר לראות זאת כמצב שבו לא היה רצון פעיל להסיר את הסיר הזה מהאש, ויש את דעת הר״ן (עליה בהמשך), שאפשר להסתמך עליה במקרה זה.
בשעת הצורך אפשר להסתמך על דעת הרב שלמה זלמן אויערבך (״ארחות שבת״, 2, הערה 78)
אם האש שמתחת לסיר כבתה, אפשר להעבירו לשכנים לדעת הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב משה פיינשטיין והרב שמואל אויערבך, אך אסור לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב ניסים קרליץ.
אם אין אצלך חשמל, אפשר להעביר לשכנים לפי אותן דעות.