הרב שלום מאיר ולך
נאמר בפרשת מסעי: “עדותו של עד אחד (אינה מספיקה כדי) להמית אדם”.
הרמב״ם כותב בפירושו (“ספר המצוות”): “על העד להיזהר שלא לשפוט את האדם שעליו הוא מעיד, גם אם הוא חכם ובקי — שהרי אדם אינו יכול להיות גם עד וגם דיין. עליו רק לספר מה ראה ולשתוק. והדיינים ינהגו בעדותו כפי שימצאו לנכון”.
דברים אלו מחייבים אותנו בכל תחומי החיים. אנו יודעים שיש מצוות עשה לדון את הזולת לכף זכות: “בצדק תשפוט עמיתך”. וכעת אנו רואים שיש גם מצוות לא תעשה שלא לדון אחרים לכף חובה: “עד אחד אינו מספיק”. אל תסיקי מסקנות. ייתכן שיש גורמים שאינם ידועים לך, פרטים שלא ראית, נסיבות שאינך מכירה. ראית מה אירע? את יכולה להעיד על כך. אבל לא להסיק מסקנות ולא לחרוץ דין!
סיפר החכם והצדיק הירושלמי הרב אריה לוין: «פעם השתתפתי בהלווייתו של הרב אלעזר ריבלין, מחכמי ירושלים. לנפטר היה חבר קרוב, הרב שמואל קוק. הם היו חברים במשך יותר משלושים שנה. מובן שגם הוא ליווה את חברו בדרכו האחרונה. לפתע ראיתי שהוא מתרחק מקבוצת המלווים ונכנס… לחנות פרחים! חשבתי: “לא ייאמן, וכי כך ראוי לחבר ותיק להתנהג? במקום ללוות את חברו עד לבית העלמין, ללכת לקניות?” כעבור כמה דקות הוא יצא, עציץ בידיו, ופנה לכיוון אחר.
לא יכולתי להתאפק, השגתי אותו ושאלתי: “הרב שמואל, הרי היית חבר קרוב ונאמן של הנפטר! מדוע אתה עוזב לפתע את ההלוויה לעיני כולם והולך לקנות פרחים?”
“אתה מבין,” השיב, “במשך כמה שנים טיפלתי בחולה צרעת אחד. אתמול הוא נפטר, והרופאים החליטו לשרוף את כל חפציו כדי שאיש לא ישתמש בהם ויידבק, חס ושלום. אבל בין חפציו היו תפילין! כשנודע לי הדבר, הייתי פשוט המום והתחלתי להפציר ברופא שיתיר לי להניח אותן בעציץ חרס ולקבור אותן באדמה, כהלכה על פי התורה. הרופא הסכים בתנאי שאביא את העציץ היום לפני עשר בבוקר. בינתיים הודיעו לי על פטירתו של חברי היקר, הרב אלעזר. כמובן, באתי להלווייתו. אבל לצערי הרב ראיתי שההלוויה מתארכת. אני חושש שהרופא לא ימתין… לכן נכנסתי לחנות הזאת ורציתי לקנות עציץ חרס. אבל המוכר אמר שהם אינם מוכרים עציצים בנפרד, אלא רק עם פרחים. לכן נאלצתי לקנות את העציץ הזה, ואני רוצה להשליך את הפרח כדי להניח בו את התפילין. ועכשיו, רבי אריה, הרשה לי למהר לבית החולים. השעה כבר תשע וחצי, ואם נמשיך לדבר עלולים לשרוף את התפילין”.
— מאז, — המשיך רבי אריה, — קיבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות!»
בואו נשתדל גם אנחנו לנהוג כך: לא לדון אחרים לכף חובה, ועדיף עוד יותר — לא לדון כלל!
אנחנו יכולות ללמוד זאת מהיחס שלנו… לעצמנו! הרי איננו מושלמות, נכון? אבל כל מעשה שלנו אנו דנות לכף זכות. אנחנו ממציאות בלי סוף תירוצים: הפעם היינו עייפות, בפעם ההיא היינו עצבניות, אז לא ידענו, לא שיערנו, ועכשיו לא חשבנו… וכל זה נכון! אבל צריך להבין שגם לאנשים אחרים יש אותם תירוצים!
אשרי חלקו של מי שדן אחרים לכף זכות, שהרי עליו נאמר: “כשם שדנת אותי לכף זכות, כך גם הקב״ה ידון אותך לכף זכות!”
תרגום: גב׳ לאה שוכמן