מרוץ. מה זה בעצם? בשבילי זה כנראה “מרוץ החיים”, הרדיפה אחר ההצלחה. הייתי רוצה להשאיר את החיים ואת ההצלחה ולהוציא את ה“מרוץ”, כי אני אוהבת לעבוד, וכמו שאמא שלי הייתה אומרת, “אם אדם אוהב לעבוד — זה סימן לגוף בריא ולנפש בריאה”.
אבל סביבנו אנחנו רואים רדיפה, מרדף אחר חיים טובים יותר. איך אפשר להגיע למידה של שלווה ובכל זאת להמשיך להתפרנס? אגלה לכן איך להרגיש שב“מרוץ למיליון” איננו מאבדים את איכות החיים. אולי לא נרוויח את המיליון הזה, אבל נרגיש טוב, בעזרת ה׳.
בפרשת בראשית (2:5) כתוב: “ואדם אין לעבוד את האדמה”. איש לא עיבד את האדמה עד שהקב״ה ברא את האדם. וכשנברא האדם, הוא התפלל — וירד גשם, וכל הצמחים צמחו.
אבל חכמינו מביאים פירוש השונה לחלוטין מן הקודם: “ואדם (נעשה כאילו) אין (איננו), בעבודתו באדמה”. כלומר, האדם עובד כל כך הרבה, עד שכבר כאילו איננו. הוא נשחק, הוא מותש. הוא שייך כולו לעבודה.
יש אנשים שעובדים עד כלות הכוחות, “מזריחת החמה ועד צאת הנשמה”. הם עובדים בכמה עבודות. ומניין תהיה כאן איכות חיים? לא אוכלים ולא ישנים! ובמשפחה? לא מדברים! הוא מגיע כשהיא כבר יוצאת, היא חוזרת כשהוא יוצא. והבית? הילדים חיים בזכות המיקרוגל והמזון הקפוא!
כמובן, נפלא שבימינו יש מקפיא, מיקרוגל וכל מיני מכשירי חשמל המסייעים לנו. ובכל זאת… אדם צריך בכל זאת “לחשב מסלול מחדש”, לחשוב אם אינו שקוע מדי במרדף אחר הטפל ומשאיר מאחור את העיקר בחיים.
חכמינו אומרים שכאשר אדם הופך את עצמו ל“אין” (איננו, מבטל את עצמו) בכל הנוגע לעבודה, אין ברכה בכסף שהוא מרוויח. כלומר, גם אם הרוויח עוד 2000, הוא עלול לאבד אותם: מכונת הכביסה תתקלקל, יהיה צורך בתיקון דחוף בדירה, תיפול סתימה בשן…
מכאן שכמות הכסף שמרוויחים עדיין אינה מדד. צריכה להיות בו ברכה, אחרת הוא יחמוק מבין האצבעות.
החפץ חיים מספר על כך משל. נניח שיש חבית מלאה מים, ומותקנים בה ארבעה ברזים. יום אחד אמר בעל החבית: “אני רוצה שיהיו לי יותר מים”, והתקין בחבית ברז חמישי. האם יהיו לו יותר מים? כנראה שלא, שהרי בחבית נשארה אותה כמות. הוא פשוט יכול לפתוח עוד ברז. מה שנקצב לאדם — זה מה שיהיה לו, לא יותר ולא פחות.
אבל אולי אם כך אין צורך לעשות דבר? אולי מותר לי לשבת רגל על רגל במשך כל החודש, ובסופו יומטר עליי מן השמיים כל מה שמגיע לי? לצערנו, לא! עלינו להתאמץ כדי להתפרנס. בלי השתדלות לא יהיה דבר, שהרי בדרך כלל איננו במדרגה לקבל הכול בנס גלוי. כולנו נתונים לקללת אדם הראשון: בזעת אפיך תאכל לחם!
בספרי הקודש שלנו כתוב: מיהו “אדם נבון (פיקח)” — מי ש“מצמצם (מקפח)” את פרנסתו. כשאדם סבור שהוא חישב הכול, חשב על הכול, ושאם יעבוד עוד שעות ירוויח עוד כסף — דווקא כאן הוא טועה. הסכום שנקצב לו לחודש לא ישתנה, הוא פשוט ישקיע יותר כוחות.
אני רוצה לסיים במה שכתוב בספר “חובות הלבבות”: עדיף לאדם לעבוד במקצוע שהוא אוהב, וכך תהיה לו הרבה יותר ברכה. לא פעם אנשים לא רק עובדים הרבה מאוד, אלא גם במקום שאינו מתאים להם ומתיש אותם לחלוטין מבחינה נפשית. שם לא תהיה ברכה בפרנסתם, גם אם בתלוש השכר מופיע סכום גדול יותר. לעומת זאת, אם במקום העבודה שוררים יחסים טובים, האנשים נעימים והעבודה עצמה גורמת הנאה, האדם מרגיש “במקומו” — כאן תהיה ברכה בפרנסתו.
הרב קנייבסקי אמר בעניין זה שלא באמצעות הגדלת שעות העבודה מרוויחים יותר כסף, אלא באמצעות תפילה ותשובה. אולי עלינו לתקן את יחסינו עם אנשים ועם הקב״ה, ואז הוא ישלח לנו פרנסה גדולה יותר, שהרי הכול ממנו.
ואז, גם אם לא נרוויח מיליונים, עם מה שנרוויח נחיה באיכות טובה יותר, חיים רגועים ונעימים יותר. לא נשתתף ב“מרוץ למיליון”, אבל נחיה בברכה, בחיק משפחתנו, ונהנה מן החיים.