הרבנית חוה קופרמן
נעבור אל ספר 12 הנביאים הקטנים עצמו. הוא נפתח בספרו של הנביא הושע.
על פי המסורת, הוא משבט ראובן, בכורו של יעקב. יוצא שבספר 12 הנביאים גם לצאצאו של ראובן, הושע, נועד תפקיד הבכור.
אביו של הושע, בארי, היה נשיא שבט ראובן ערב גירוש היהודים מישראל.
יש בידינו מסורת שגם בארי היה נביא (אחרת שמו לא היה נזכר). היו לו נבואות רבות, אך הן היו רלוונטיות לתקופה שבה חי, ולכן רוב נבואותיו לא נכתבו, למעט שתיים, שנכללו כציטוטים בספר ישעיהו.
ספר הושע מתחיל במידע על זהותו של הושע ועל זהות אביו, ולאחר מכן מצוין לאיזו תקופה שייכת נבואתו של הושע. מוזכרים שמותיהם של מלכי יהודה וישראל שמלכו בסוף ימיה של ממלכת ישראל, לפני כיבושה בידי אשור והגליית היהודים מזרחה.
יש לציין שלא כל הנביאים מזכירים את המלכים. אולם הושע מזכיר את המלכים שחיו בתקופתו, בין שמדובר בנבואה הנוגעת לישראל ובין שמדובר בנבואה הנוגעת ליהודה (ביהודה מולכים ארבעה מלכים, ובאותה תקופה בישראל מולך מלך אחד, ירבעם השני).
כאן הייתי רוצה לסטות שוב מעט מן הנושא, כדי להקדיש כמה מילים לירבעם השני.
בניגוד לירבעם הראשון, שהיה מאבותיו והתפרסם בחלוקת המדינה לשניים, ירבעם השני היה שליט טוב וצודק.
על כך מעיד הנביא עמוס, שהשמיע בשלב מסוים נבואה קשה מאוד: «ישראל תיחרב משום שיש בה נביאי שקר».
«דורשי טובתו» של עמוס באו אל המלך בדרישה: «הרוג אותו, הוא זורע מבוכה בקרב נתיניך!» אולם ירבעם השני הקשיב להם וסירב: «אם הנביא אומר כך, הרי שכך אמר לו הקב״ה».
לא כל מלך זוכה ששמו יוזכר בנבואה.
המלך ירבעם השני הוא היחיד שמוזכר בידי שני נביאים, הושע ועמוס. הדבר מעיד עליו לטובה, ללא ספק.
אם כן, התקופה שבה חי הושע היא תקופה קריטית, והגלות מתקרבת. הקב״ה רוצה שהעם יתקן את דרכיו, ואז הגלות לא תתרחש. כמו תמיד בזמנים קשים, ה' שולח לעם ארבעה נביאים: הושע, עמוס, ישעיהו ומיכה.
תמיד עולה השאלה מי מן הנביאים היה מוקדם יותר ומי מאוחר יותר. סדר הופעתם הכרונולוגי הוא בדיוק הסדר שצוין לעיל. מניין אנו יודעים שהושע היה הראשון? מן הטקסט שבו נפתח ספרו: «תחילת דבר ה' בהושע...».
אבל מדוע הנבואה מתחילה דווקא כך?
האדם הראשון שהבין שאפשר וצריך לתקן טעות היה ראובן. (כאשר התערב בחייו האישיים של אביו, גם אם מתוך הכוונות הטובות ביותר, הוא עשה טעות חמורה. היה עליו לתקן אותה).
ראובן הוא ביהדות סמל לתיקון, כמו יהודה.
הפרק האחרון בספרו של הנביא הושע מדבר על כך שהקב״ה מבקש מן העם היהודי לתקן את דרכיו (פרק 14, פסוק 2): «שובה ישראל עד ה' א-לוהיך כי כשלת בעוונך». את הקטע הזה אנו קוראים בשבת שלפני יום הכיפורים.
כשם שראובן היה הראשון שהחל לתקן את מעשיו, כך צאצאו הושע היה הראשון שקרא ליהודים לתקן את דרכיהם.
כבר דיברנו על כך שהיו נביאים שעמדו על כבודו של האב (הקב״ה), והיו נביאים שהגנו על הבן (העם היהודי). היו גם נביאים שנאבקו למען שניהם.
יונה, כפי שראינו לעיל, דאג לעם היהודי, עד שכמעט יצא נגד הקב״ה. (לאב נעים מאוד כשמגינים על בנו, גם אם בתוך כך יוצאים נגדו עצמו).
הושע היה מי שהגן על הקב״ה. הקב״ה אומר לו: היהודים חוטאים, התקלקלו ויצאו משליטה. במקום להזכיר לה': «אבל הם הרי ילדיך», הושע אמר: «החלף אותם בעם אחר!» (יש דעה שבכך רצה להציל את היהודים, בניסיון להרחיק מהם את העונש). ואז ציווה הקב״ה על הושע למצוא את האישה הבוגדנית ביותר, לשאת אותה לאישה, להוליד ממנה ילדים ולקבל מן החיים איתה לקח ממצה ומר. (ראוי לציין שהושע נתן לילדיו (בהוראת הקב״ה) שמות סמליים. לבתו קרא «לא מנוחמת», ולבנו «לא עמי»). כאשר אמר לו הקב״ה: «ועכשיו התגרש!» זעק הושע: «אבל זו הרי אשתי!»... — «אבל היא הרי בוגדת!» — «יש לי ילדים ממנה!»...
«אז מדוע אתה מציע לי להחליף את העם היהודי בעם אחר, משום שהיהודים אינם נאמנים? עשה אותו הדבר עם אשתך!»
את הנביא יונה לימד הקב״ה לרחם על עמים אחרים (באמצעות הדוגמה של הקיקיון, שתחתיו נרדם כשהסתתר מן השמש, כאשר הצמח היה גבוה וירוק. אך בזמן שיונה ישן, הקיקיון התייבש. «יונה, כאב לך מאוד כשהתעוררת?» «כאב לי עד מוות!» «אתה לא גידלת אותו, ובכל זאת כואב לך. אז כיצד לא ארחם אני על תושבי נינוה?»)
את הנביא הושע ה' מלמד לרחם על היהודים. שניהם מקבלים שיעורים קשים.
כדי לסיים את הדיון בנביא הושע, נוסיף שחלקו השני של ספרו נקרא כהפטרה לפרשת במדבר. את פרק 12 בספר הושע אנו קוראים כהפטרה לפרשת ויצא.
כל נבואותיו של הושע קשות ביותר. הוא דיבר על התנהגותו הפסולה של העם ועל העונשים הנוראים העתידים לבוא בעקבותיה.
לרוב הוא מכנה את היהודים «אפרים», משום שרוב נבואותיו נוגעות ליהודים החיים בחלקה הצפוני של הממלכה שהתפצלה לשניים. שם נמצאים עשרה שבטים, ושבט אפרים הוא הדומיננטי שבהם (ואילו בדרום נותרו שני שבטים, ושבט יהודה הוא הדומיננטי שבהם).
המשך יבוא