הרבנית חוה קופרמן
במאמרים הקודמים עסקנו ב־4 נביאים, ומנינו אותם לפי הסדר שבו הם מופיעים במסורת (כלומר, כפי שחז"ל מדברים עליהם). התחלנו, כמו בספר «12 הנביאים», בהושע, ו«דילגנו» על הנביא יואל, המופיע בין הושע לעמוס. אחר כך עברנו אל הנביא מיכה, ובכך «דילגנו» על הנביאים עובדיה ויונה.
הבה נחזור כעת ליואל ונשוב לסדר המקובל בספר «12 הנביאים».
ספר יואל אינו מזכיר את המלכים שחיו בתקופתו. משום כך תיארוך נבואתו של יואל נותר בלתי ודאי. עם זאת, יש כמה דעות בעניין. לפי אחת מהן, יואל הוא בנו של הנביא שמואל. דעה זו מבוססת על הנאמר בספר שמואל (פרק 8, פסוק 2): «ושם בנו (של שמואל) הבכור היה יואל, ושם השני אביה». אומנם בספר שמואל נאמר שבניו לא הלכו בדרכי אביהם. אך יש מסורת שלפיה הם תיקנו את דרכיהם בהמשך, ואפילו אחד מהם זכה להיות נביא. אלא שבספר יואל נזכר שם אחר לגמרי של אביו: פתואל. ואולם נביא בשם זה אינו מופיע בשום מקום אחר.
כיצד אפשר להתיר את הסבך הזה?
אתן בוודאי זוכרות שכאשר מוזכר שמו של אביו של אחד הנביאים, פירוש הדבר שגם האב היה נביא. נותר להניח שהשם פתואל מכוון לנביא שמואל, משום שלא מוכר שום נביא אחר שבנו נקרא יואל. והרי בתנ"ך שכיח שאדם אחד מופיע בשני שמות או יותר. נוסף על כך, ידוע הכלל: «התורה אינה באה להטעות, אלא רק להבהיר». ואנחנו משתמשים בכלל הזה פעמים רבות.
אבל אם כך, מעניין מדוע שמואל נקרא פתואל?
השם הזה נגזר מן השורש של הפועל לפתות — למשוך ולשדל. פירושו של «פתואל» הוא «המפתה את הקב"ה». במזמור 99 (פסוק 6) נאמר: «...שמואל — בין קוראי שמו». דווקא על שמואל נאמר שהוא יודע «לפתות» את הקב"ה בתפילתו. ככל הנראה, הוא אכן פתואל.
מוכרות גם דעות אחרות בנוגע לתקופת נבואתו של יואל, אך נעסוק בהן בהמשך.
בספר הנביא יואל מתואר אסון נורא — פלישה של נחילי ארבה מ־ארבעה מינים שונים.
יש דעה שלפיה «הרביעייה» מסמלת את 4 הגלויות הקשות ביותר שעם ישראל עתיד לעבור.
הארבה מביא עמו גם נזק לרכוש וגם מוות לכל החי. הוא משמיד את הזרעים והיבול, גורם לרעב ואוכל כל מה שביכולתו לאכול (לרבות חלקי העץ של הבתים).
לאחר מכן הנבואה מתארת כיצד הקב"ה ירחם על עם ישראל ויסיר ממנו את הפגע הנורא הזה.
רבי יצחק בן יהודה אברבנאל והתורה שבעל פה רואים בארבה דימוי אלגורי ליצר הרע שלנו. בפרק השני בספר יואל (פסוק 20) נאמר: «ואת הצפוני (הארבה) ארחיק מעליכם ואשליכו אל ארץ עקרה ושוממה, ואת חלקו הקדמי — אל הים המזרחי (המזרח במסורת היהודית נמצא תמיד מלפנים), ואת חלקו האחורי (של הארבה) — אל הים (המערבי) האחרון».
זכרו שכאשר עסקנו בנושא «12 שבטי ישראל», דיברנו על כך שהקב"ה, כשברא את העולם, ברא אותו עם צד צפוני שלא הושלם, ובו נמצא היצר הרע. בדומה לכך, גם לכל אדם יש צד משלו שלא הושלם, צפון משלו; הקב"ה ברא אותנו כך ביום שבו ברא את האדם.
לפיכך, על כל אחד מאיתנו "להשלים את בניית הצפון שלו" באמצעות המאבק ביצרו הרע.
התורה שבעל פה אומרת שהארבה ה«צפוני» הוא היצר הרע, החבוי עמוק בתוכנו. קצו יגיע ביום האחרון, כשיבוא המשיח. בנבואת יואל מדובר על ים. אבל «יום» ו«ים» בעברית — ים ויום — דומים בצלילם, וברובד הדרש הם יכולים להחליף זה את זה במשמעותם.
בנבואת יואל נאמר גם שהדבר שגורש (כלומר, היצר הרע) ידיף ריח רע, ואז כולם יראו בבירור עד כמה היצר הרע מתועב.
בפרק השלישי בספר יואל נאמר שלאחר גירוש היצר הרע ישפוך הקב"ה את רוחו על כל בשר; הבנים והבנות, הזקנים והצעירים, ואפילו העבדים והשפחות — כולם יחזו בנבואה. ויהיו אותות בשמיים ובארץ — דם, אש ותימרות עשן לפני בוא יום ה', הגדול והנורא.
ורק הנמצאים בירושלים יזכו להינצל.
על היום הגדול והנורא הזה מדבר גם הנביא מלאכי, האחרון מבין 12 הנביאים הקטנים. ובהמשך נשוב ונעסוק בכך.
בסוף פרק 4 בספר יואל, כמעט בסיום הספר עצמו, נאמר שבסופו של דבר ישראל תהיה ארץ פורייה להפליא: מפסגות כל ההרים יזרום עסיס, הגבעות ייטפו חלב והאפיקים יתמלאו מים. בתורה שבעל פה נאמר שהסימן המובהק ביותר להתקרבות בואו של המשיח הוא התגברות הפוריות בארץ ישראל. ישראל מושווית למינקת נאמנה. אם נלקח ממנה הילד שהיא מיניקה, היא לא תיתן חלב לאיש אחר.
אבל אם הוא הוחזר… כשהיא חשה בשובו, היא צוהלת, מקבלת אותו אליה בזרועות פתוחות ומיניקה אותו.
עוד נאמר בנבואה שמעיין יצא מבית ה' (כלומר, מבית המקדש) וישקה את עמק השיטים. (בעמק הזה חטאו היהודים שיצאו ממצרים עם בנות מואב. עמק השיטים מסמל את התאוות. כשייבנה בית המקדש השלישי — בית ה' — המעיין שינבע בו ישקה את העמק הזה, ולא יישאר בו עוד צמא. לתאווה ולצמא יש אותו טבע).
יואל מנבא שמצרים תהיה שוממה, ואדום — שוממה וריקה. זה העונש שיקבלו על כך שבזזו את עם ישראל ושפכו דם יהודי.
ואילו ירושלים ויהודה יהיו מיושבות לעולם, לדורי דורות.
המשך יבוא