הרבנית חוה קופרמן
אם כן, נמשיך בביאור הנחיותיו של שמואל. נזכיר שהאנשים המוזכרים בפסוקים מתחלקים לשלוש קבוצות, כפי שמוצג בטבלה:
| № | מי האנשים, כמה הם ומה מאפיין אותם | המקום שבו נמצאים האנשים האלה | יחסם לשאול |
| 1. | שני אנשים | ליד קבר רחל | ידברו עם שאול על האתונות |
| 2. | שלושה אנשים אחד נושא שלושה טלאים. השני — שלוש חלות. השלישי — כלי ובו יין. | כולם הולכים אל בית ה׳ | נותן לשאול שתי חלות |
| 3. | קבוצת נביאים | גבעת האלוהים | שאול צריך להצטרף אליהם ולהתנבא גם הוא |
בשורה הראשונה של הטבלה שלעיל, שני האנשים מסמלים את הרובד הבסיסי של עמנו, את שתי המהויות המנוגדות הקיימות בכל אחד מאיתנו.
למעשה, אלה שני סוגים של נטיות, או של הנאות מועדפות.
הסוג הראשון — השאיפה לשובע; לאחר שהאדם שבע, הוא נשאר מרוצה למשך זמן מה (אלה הנאות גופניות — אוכל, שינה, ממתקים, אלכוהול וכדומה). הסוג השני — השאיפה לדברים שלעולם אי אפשר להשביע עד תום את התשוקה אליהם (כסף, שלטון, כבוד...). בשני סוגי השאיפות האלה אפשר להשתמש לטובה ולרעה. אם לא יודעים גבולות, גם אלה וגם אלה מקבלים סימן «מינוס».
האני מאמין של סוג השאיפות הראשון: שיהיה טוב עכשיו, ואחר כך יהיה רע בהכרח.
(למשל, שוקולד מוצא חן בעיניי. איזה עונג עצום ליהנות מטעמו המיוחד! אני רוצה כמה שיותר שוקולד! חפיסה שלמה! לא, שתיים! ועדיף קילוגרם שוקולד! …אבל כן, ידוע לי שאחרי שאוכל קילוגרם שוקולד... ארגיש רע. במשך שבוע, ואולי אפילו חודש, לא אוכל להסתכל עליו... אבל לפחות עכשיו טוב לי!). זהו תחום התאוות. כאן תמיד, כשאין מידה, טוב עכשיו, ואחר כך מוכרח להיות רע.
האני מאמין של הסוג השני — עכשיו רע, אבל אחר כך יהיה טוב.
עכשיו צריך לעבוד הרבה, לא לישון, לא לראות את המשפחה ולא לנוח. אבל יש ביטחון שאחר כך יהיה נפלא — זהו תחומם של השלטון, הכסף והכבוד… (כאן עובדים קשה למען העתיד, חיים אך ורק את יום המחר; ואילו הנוטים לסוג הראשון חיים אך ורק את היום: עכשיו יש לי הכול, ומה שיהיה אחר כך — לא אכפת לי!).
נוסף על כך, שני הסוגים האלה מסמלים את המזרח ואת המערב.
המזרח — הנאות, רפיון, נינוחות, שאיפה לחיות את היום; והמערב — שם כולם רצים, עושים כסף, צוברים תהילה וכבוד וכן הלאה.
כעת שני האנשים האלה נמצאים ליד קבר רחל; הם קוברים את נשמותיהם. (רחל היא סמל הנשמה).
הקבוצה המופיעה בשורה הבאה מורכבת מאלה ההולכים אל בית ה׳. הם עדיין אינם שם, אבל לשם הם שואפים.
הראשון שבהם אינו רוצה שום דבר גשמי; הוא נושא טלאים המיועדים להקרבה, ושואף לתת לקב״ה את כל אשר לו.
האדם השני הולך גם הוא אל בית ה׳, אבל מבין שכל אחד זקוק ללחם; הלחם הוא המינימום שאי אפשר לחיות בלעדיו. סוג האנשים הזה מסמל את אותו חלק בעם היהודי שיהיה המשענת העיקרית של שאול. שני הלחמים — אלה 2000 האנשים שילכו בעקבותיו.
הסוג השלישי באותה שורה הוא אלה ההולכים אל בית ה׳ ולוקחים איתם נאד יין. אנשים מסוג זה רוצים תמיד ליהנות מכל דבר. לשאול הם לא ייתנו דבר.
וישנה הקבוצה האחרונה בשורה האחרונה — אלה שכבר נמצאים בגבעת האלוהים, הם הגיעו למטרה. שאול צריך להצטרף אליהם ולהיות כמותם.
נאמר שבקבוצה האחרונה יהיו נביאים עם כלי נגינה — מקובל ששערי הנגינה ושערי הנבואה הם השערים הקרובים ביותר זה לזה.
בכמה מקומות בתנ״ך אנו פוגשים נביאים, ולצידם — כלי נגינה. כנראה מפני שהמוזיקה מרוממת את מצב הרוח, ואי אפשר לזכות בנבואה במצב רוח רע. כך למשל, בספר מלכים השני (פרק 3, פסוקים 4-15) מתואר רגע היסטורי שבו, לאחר מאורע לא נעים ביותר, הנביא אלישע אינו מצליח להתנבא; הוא מבקש שיביאו אליו נגן. מביאים את הנגן. כוח הנבואה שב אליו.
כמה תוספות קטנות.
גבעת האלוהים היא הגבעה שבה נמצא ארון הברית.
שני האנשים ששאול יפגוש ראשונים כבר לא יהיו ליד קבר רחל בשעת הפגישה, אלא בצלצח. על מה מעיד שמו של המקום הזה? יש על כך פירושים רבים. רש״י מביא שכאן מדובר בירושלים. מדוע? מפני ש«צל» פירושו צל, ו«צח» — בהיר או צלול. הבהיר והצלול — זהו הקב״ה. (למשל, בשיר השירים מופיעה אותה מילה בפסוק: «דודי צח ואדום» - פרק 5, פסוק 10). הכוונה היא למקום המקדש, שכן ירושלים היא המקום שבו מצוי צילו של הקב״ה.
כל הדברים שנמנו נועדו לשאול לא במקרה, אלא מפני שהוא מצאצאי בנימין. זהו צל של אותה הבטחה שנתן הקב״ה ליעקב ערב לידתו של בנימין: «ממי שייוולד עכשיו ייצאו מלכים».
ההנחיה האחרונה שנתן שמואל לשאול היא זו: «וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים. שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה» (פרק 10, פסוק 8). כאן מדובר במה שיקרה לא עכשיו, אלא בעוד כשנה. לשאול מזומן ניסיון קשה ביותר, שבו מנסים כל אחד מאיתנו ואת העם היהודי כולו. ברגע שנעמוד במבחן הזה, ונעמוד בו באופן הנכון לחלוטין, יתוקן העולם כולו. מדובר ביכולת לחכות כל עוד נקבע שעלינו לחכות. ביכולת הזאת תלוי עתידנו הטוב. (שאול לא יעמוד בהמתנה של שבעת הימים וימהר; הדבר יתואר בפרק 13, בפסוקים 8-14).
החטא הראשון של האנושות היה בכך שאדם אכל מפרי עץ הדעת לפני הזמן.
אילו עמד בהמתנה, אילו חיכה לכניסת השבת, היה מקבל את הפרי הזה בצורת יין או לחם. (לפי אחת הדעות, הפרי האסור היה חיטה, ולפי דעה אחרת — ענבים. כעת, כדי לכפר על החטא הראשון, אסור לנו לאכול מפירותיהם של עצים צעירים במשך שלוש שנים ארוכות).
חוסר הסבלנות הוא החטא החמור ביותר שלנו, וזה שהכי קשה לתקן. אנו רואים לכך דוגמאות רבות.
בהכנות לקבלת התורה בהר סיני, העם עולה למדרגתו של אדם הראשון לפני שחטא, אבל משלא המתין למשה, העם נופל — הוא עושה את עגל הזהב בשעות הבוקר המוקדמות, כשנותרו רק שעות ספורות עד לבואו של משה.
וזה חוזר על עצמו לאורך הדורות.
אנחנו עושים הכול נכון, רק לא בזמן: מוקדם מדי או מאוחר מדי. הרצון לעשות כל דבר בזמן שאנחנו רוצים טבוע בנו עמוק ובחוזקה.
כעת (בעוד שנה) ניתנת לשאול האפשרות לתקן את חטא חוסר הסבלנות, אבל הוא מחמיץ אותה. זהו ניסיון קשה ביותר שהוא אינו עומד בו. ובכל השאר, הכול מצוין. נאמר שכאשר שאול פנה והלך מעם שמואל, הוא כאילו נעשה אדם אחר, וקיבל כוחות רבים. נוספו לו תכונות של אומץ ושל סמכות. (כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהוא יכול להזיז הרים; לשאול הוענק הכוח הפנימי הזה).
הוא מגיע לגבעת האלוהים, פוגש שם נביאים ונעשה אחד מהם.
כשמגיעים לשם מי שהכירו אותו קודם, השינויים שחלו בו מעוררים את תדהמתם. הוא נביא? אבל כדי להיות נביא היה צריך ללמוד תחילה בבית ספר (בישיבה), שבו פיתחו את השכל ואת ההיגיון, ואחר כך ללכת לבית ספר מיוחד לנביאים, שבו פיתחו את הדמיון. הכלל הזה היה קיים תמיד וחל על כולם. לא היה מקרה שאדם זכה כך סתם, בלי הכנה, במתנת הנבואה, בשעה שאפילו אביו ואימו אינם נביאים.
(בעברית יש ביטוי: «הגם שאול בנביאים?». כך אומרים כשמישהו מגלה תכונות שאין מצפים ממנו כלל לגלות).
שאול ממשיך בדרכו עם נערו ופוגש את דודו. הדוד שואל לאן הלכו. שאול מספר שהיו אצל שמואל, ושהוא אמר שהאתונות נמצאו. על כך שנמשח למלך — אף מילה.
כך הם כל צאצאיה של רחל. בנימין, שאול ואסתר כולם צנועים, הם "אוחזים בפלך השתיקה" ואינם מספרים דבר בלי צורך מיוחד. כלל לא חסרה להם רהיטות, והם בהחלט יודעים לדבר היטב, אבל אינם מדברים. שתיקתם רועמת.