הרב שמחה כהן
הצורך של האישה — שבעלה יזדהה עם בעיותיה — עומד בסתירה לצורך של הגבר. היא צריכה שהוא יסכים איתה שקשה לה, והוא צריך שאשתו תשדר גישה חיובית.
סתירה זו יוצרת בעיות רגשיות רבות בין בעלים לנשותיהם.
הדוגמה הבאה ממחישה היטב את הסתירה הזאת. בעל שביצע עסקה מוצלחת חוזר הביתה במצב רוח מצוין. הוא מחייך חיוך קורן וכבר אינו יכול לחכות לשתף את אשתו בהצלחתו. כשהוא קורן, הוא נכנס הביתה ומברך את אשתו לשלום בשמחה. היא כמובן שמחה מאוד על בואו, אבל מקבלת את פניו בהבעה של סבל ואומרת ״שלום״ בנימה אבלה. שמחתו של הבעל מתחילה להתפוגג, אך בכל זאת הוא שואל באומץ: ״מה שלומך?״ ״אני עייפה מאוד״. למשמע הדברים הבעל מגיב מיד: ״טוב, אז לכי לנוח״.
התגובה הספונטנית ״לכי לנוח״ של רוב הגברים, כשנשותיהם מספרות להם על עייפותן, אינה נכונה. תגובתם מבטאת חוסר ידע בסיסי בנוגע לנפש האישה וחוסר הבנה של צרכיה הרגשיים.
האם האישה אינה יודעת בעצמה שכאשר אדם עייף נח, עייפותו חולפת? האם היא צריכה להמתין לשובו של בעלה כדי שילמד אותה את האמת הפשוטה הזאת?! כך גם כשהאישה אומרת לבעלה: ״היום חם״, והוא עונה: ״בכלל לא חם״ בנימה כאילו במילים האלה הוא מקרר את האוויר ומקל עליה לנשום?! וכשהאישה מתלוננת על כאב, הבעל מסוגל לענות: ״לא נורא, זה יעבור. גם אמא שלי סובלת לפעמים מכאבים כאלה, וכנראה גם אמא שלך״.
טעותו נעוצה בפענוח שגוי של מה שאשתו רצתה לומר במילים ״אני עייפה״ ובחוסר הבנה של רגשותיה.
בעוד שהיא זקוקה רק לכך שבעלה יאמר לה שהוא מבין את עייפותה ולוקח ללב את בעיותיה, הוא, בחשיבתו המכוונת למטרה, מפרש את דבריה לא כרצון לשתף אותו, אלא כפנייה אליו לקבלת פתרון מעשי לבעיה. ״אם היא לא רוצה לפתור את הבעיה, למה היא מספרת לי על העייפות שלה?!״ לכן הוא שולף מיד מכיסו פתרון מעשי, קל ופשוט (לדעתו): ״לכי לנוח״. הוא מתעלם מן העובדה שרעיון ברור כל כך בוודאי כבר עלה בדעתה, אך נדחה מסיבה כלשהי.
יתרה מזו. הפתרון שהציע, ״לכי לנוח״, לא רק שלא פתר את בעייתה, אלא אף החמיר אותה. האישה רצתה להרגיש שבעלה מבין אותה ומאשר לא רק את העובדה שהיא עייפה, אלא גם שקשה לה. ואילו מתשובתו היא שומעת שמבחינתו הבעיה קטנה, ואף קטנה בהרבה מכפי שתיארה לעצמה — שהרי יש פתרון פשוט מאוד: ללכת לנוח.
נוסף על כך, האישה עלולה לחשוב שבעלה לא רק שאינו מזדהה עם תחושותיה: בתשובתו ובעצתו יש מידה מסוימת של ביקורת, רמז לכך שהיא ״מגזימה״ או אפילו שהיא עצמה אשמה בעייפותה, שכן במקום לשמוע בקולו וללכת לנוח, היא מעדיפה להתלונן ולסבול.
באותה רוח, כשהיא אומרת ״היום חם״ והוא עונה ״לא חם כל כך״, היא מפרשת את דבריו כאילו הוא אינו חש בבעיותיו.
הרי מתגובתו אפשר להבין כאילו הוא אומר לה: ״למה את מתפנקת, לא חם כל כך! נוסף על כך, אם חם לך כל כך, את יכולה לפתור בקלות את הבעיה באמצעות הפעלת המזגן״. וכשהוא מנחם אותה על הכאבים שהיא מתלוננת עליהם, היא אינה שומעת בדבריו את האמפתיה שהיא זקוקה לה כל כך: ״כואב לך? לא נורא! לכל אישה כואב משהו! ואם את סובלת כל כך, לכי לרופא: אני ממילא לא יכול לעזור לך״.
כפי שכבר אמרנו, האישה מספרת לבעלה על בעיה כדי שיבין את כוונותיה ויגיב במילים שיעידו שהוא מבין ומכיר בקיומה של הבעיה. וכאשר הוא מגיב כראוי, מתוך אהדה, האישה חשה שהוא קשור אליה. ואילו כאן, לא זו בלבד שלא הביע שום הבנה לקשייה — גרוע מכך: נדמה לו שבעזרת עצותיו הפשוטות הוא מסוגל ״לשחרר״ את אשתו מבעיותיה ה״מדומיינות״. ברור מאליו שלאחר שיחה כזאת, לא זו בלבד שהאישה לא תחוש סיפוק רגשי, אלא שהצורך הפנימי שלה לשתף את בעלה בבעיותיה רק יגבר.
יש סיבה נוספת שגורמת לבעל להגיב לדברי אשתו באופן המנוגד לצרכיה ולהמעיט בקשיים שהיא מתארת.
זהו הצורך של הגבר לחוש שלאשתו טוב ושהיא מרוצה מהכול. הצורך הזה גורם לו לתת לה עצות מעשיות שנועדו להקל על בעיותיה החומריות או הנפשיות. אבל, כפי שכבר אמרנו, הצעת ״פתרונות״ במקום הבעת הבנה והסכמה רק מעצימה את תחושתה הקשה.
ראוי לציין שאחת ההשלכות של היעדר הבנה והזדהות מצד הבעל עם בעיות אשתו עשויה להיות התפרצויות כעס מצידה. כשהאישה חשה שבעלה אינו שותף לקשייה, היא מרימה את קולה יותר מהרגיל, מתוך הנחה לא מודעת שאם תצעק, הוא יבין עד כמה קשה לה. הבעיה מסתבכת עוד יותר, מפני שהבעל כלל אינו מעלה על דעתו שזו בדיוק הסיבה לצעקותיה, והוא מגיע למסקנה ש״אשתי אינה מסוגלת להתמודד עם בעיות שכל אדם מסוגל להתמודד איתן״.
בכל המצבים האלה אנו רואים בבירור קשיים ביחסים בין בעל ואישה, שאינם נובעים מכוונה רעה של מי מהם, אלא מן השוני והסתירה במבנה הנפשי של הגבר ושל האישה, ובייחוד מן הסתירה בין ציפיותיהם זה מזה. בכך טמונה אחת הבעיות הפסיכולוגיות החמורות ביותר: האישה זקוקה לכך שבעלה יכיר בכך שקשה לה, והבעל זקוק לכך שאשתו תאמר עד כמה טוב לה.