ענת ברוסילובסקי
הבוקר הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי עוגב.
נשימתי נעתקה מרוב הפתעה. וגם מיופיו.
ואז ההפתעה התחלפה בצביטת רחמים על הכלי רב ההוד הזה, שעומד בודד כל כך באמצע המדרכה.
הלכתי וחשבתי שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לכלי נגינה הוא להינטש.
הרי הוא נולד כדי להביא מוזיקה לעולם, ובמקום זאת הוא עומד ושותק.
ואז - כמו בתמונה בעלת שני דימויים - מוקד המבט שלי השתנה פתאום, וראיתי תמונה אחרת לגמרי.
ראיתי עוגב חופשי. כלי שגם באמצע הרחוב לא איבד את הדרו, ועדיין נשאר הוא עצמו.
חשבתי שלהוציא כלי נגינה לרחוב זה לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו.
הרבה יותר גרוע אם מעמיסים עליו ערימה של חפצים, הופכים אותו לשרפרף או פשוט נועלים אותו במחסן חשוך ומאובק.
וכך הוא עומד, נושם בכל קלידיו ונהנה מהחופש.
ואולי מישהו ימצא אותו. ייקח אותו אליו. יכוון את קלידיו ואת מנופיו - ויעזור לו ליצור את המוזיקה היפה ביותר של חייו.
בשנה החדשה הזאת, ממש לפני היום הקדוש ביותר בה, אני רוצה לאחל לכן חירות. פנימית וחיצונית.
אני רוצה לאחל לכן שלא תפחדו מהבדידות.
שתמיד תישארו אתן עצמכן.
ושתזכרו שהמוזיקה היפה ביותר שלכן עוד לפניכן.
גמר חתימה טובה.
שנה טובה לכולכן.