הרבנית חוה קופרמן
פרק 11 נפתח בכך שבמקום ושמו יבש גלעד מתפתח עימות צבאי.
המלך נחש העמוני (אזכיר: נחש — כשמו של בעל החיים) חונה עם צבאו מול היהודים בצידו המזרחי של נהר הירדן. (כאן גבלנו בשלושה עמים: בצפון בעמון, במרכז במואב ובדרום באדום).
באותה עת נמצא המלך שאול, שזה עתה נבחר, אי שם הרחק, בביתו. הוא בכלל עדיין אינו רואה את עצמו כמלך: מישהו הביא לו מנחה והוא קיבל אותה, מישהו לא הביא דבר והוא שתק, מישהו העליב אותו והשפיל אותו – וגם זה עבר בלי שום השלכות…
ואילו כאן, ביבש גלעד, היהודים אחוזי אימה. הם קומץ בלבד, והם מבינים שהכוחות אינם שקולים; אם יתקוף נחש, לא יוכלו לעמוד מול צבא האויב החזק, החמוש מכף רגל ועד ראש. והם רואים רק מוצא אחד – מציעים לנחש ברית ואומרים שהם מוכנים לשרת אותו, להיות לו לעבדים.
"ויאמר אליהם נחש העמוני: 'בזאת אכרת לכם, בנקור לכם כל עין ימין, ושמתיה חרפה על כל ישראל'" (שמואל א, 11:2).
ואז אמרו זקני יבש: "אם כן, תן לנו ארכה של שבעה ימים, ונשלח שליחים בכל גבול ישראל. אם איש לא יעזור לנו (במלחמה נגדך), נקבל את תנאיך".
מפליא ובלתי מובן! אם נחש התכוון להילחם ביהודים, מה פתאום הסכים לחכות שבעה ימים? מהם המשחקים הפוליטיים האלה?
ננסה להבין. כידוע, היהודים שינו זה עתה את מעמדם. כשבחרו מלך, הם שינו את המצב באזור כולו. למדינה שיש לה מלך יש יוקרה רבה יותר, יש בה הוד והדר והיא מאחדת את האנשים. כשיש מדינה, נתיניה כבר אינם שבטים אלא עם. מה שקורה באזור מרוחק של המדינה נוגע לאינטרסים של המדינה כולה, והמלך חייב להגן על אותו אזור – אלה כללי היוקרה המדינית. אם המלך אינו מסוגל להגן על נתיניו, פירוש הדבר שאינו מלך.
נחש רוצה להראות לכולם שהמדינה היהודית היא שטות גמורה, שמלך ישראל הוא אפס, אין ואפס, ושאפשר להשפיל את היהודים ככל העולה על הדעת.
לשם כך עליו לעורר עימות. המלחמה חשובה לו פחות מעצם הפגנת כוחו. רוצים ללכת לבקש עזרה? שילכו, לבריאות! המלך שלהם לא יעזור להם במאומה! וזה רק יבהיר עוד יותר מהי באמת המדינה היהודית החדשה שקמה.
הטרגיות של המצב שבו נמצאים כעת יהודי יבש גלעד מחריפה בשל נסיבה נוספת. אנו קוראים עליה בספר שופטים (בפרקים 19, 20 ו21), המספר על פשע קבוצתי נורא שביצעו גברים משבט בנימין. (לא ניכנס עכשיו לפרטים). העונש על אותו חטא מחריד היה השמדה כמעט מוחלטת של השבט. נותרו בחיים 400 נערות ו600 בחורים; מהם נוצרו 400 זוגות נשואים, ולמאתיים הבחורים הנוספים שנותרו ללא בת זוג נתנו נשים משבטים אחרים.
תושבי יבש גלעד כיום הם ילדיהם ונכדיהם של אותם ארבע מאות בני בנימין שנישאו. מה שנחש עומד לעשות להם דרמטי עוד יותר משום ששאול עצמו הוא משבט בנימין. ואם הוא לא יגן עליהם, מי יגן?.. ברור שאין מי שיגן!
כעת ננסה להבין מה משמעותה של עין ימין עבור תושבי יבש גלעד. מדוע רצה נחש לשלול מהם דווקא את עין ימין?
ההסבר הראשון והפשוט ביותר – העיניים הן הדבר הבולט ביותר בפנים, והיעדרה של אותה עין אצל כל תושבי יבש גלעד יהיה השפלה נוראה.
אולם זה עדיין אינו עונה על השאלה מדוע דווקא העין הימנית.
ההסבר השני עמוק יותר – הפלשתים אסרו על היהודים לחשל ברזל, כפי שיסופר מעט בהמשך (שמואל א, פרק 13, 19-22). כתוצאה מכך, ליהודים אין חרבות כלל, מלבד שני אנשים – שאול ובנו הבכור יונתן, שאמור להיות יורש כס המלוכה. אם עליהם להילחם במישהו (בנחש או בכל אויב אחר), או אם יצטרכו להגן על עצמם מפני מישהו, כלי נשקם של היהודים הם קשתות וחיצים וקלעים. בשבט בנימין היו כל הגברים צלפים מעולים. ונאמר: "...מכל העם הזה שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו, כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא" (שופטים, פרק 20, פסוק 16). עבור אנשים כאלה האיבר החשוב ביותר הוא עין ימין; ברגע שנוטלים אותה מהם, הם נעשים חסרי אונים.
הדעה השלישית היא ברובד גבוה עוד יותר.
עם ישראל נתפס כגוף אחד, בהתאם למבנהו של האדם. כך המלך הוא הלב, והסנהדרין – העיניים. העיניים הן שעוזרות לנו ומורות לאן ללכת כדי שלא לסטות מן הדרך הנכונה, ולאן אסור ללכת כדי שלא למעוד וליפול… על כך נאמר בתורה (ויקרא, 4:13), במקום העוסק באחריות העדה לטעויות הציבור כולו.
מהי המטרה שנחש מבקש להשיג ברצונו לנקר את עין ימין של כל תושבי יבש גלעד? להשמיד את הסנהדרין! יתרה מזו, עין נקראת בעברית עין, וערכה של האות עי״ן בגימטרייה הוא 70. בסנהדרין מכהנים 70 דיינים.
ההסבר הרביעי, ברובד גבוה עוד יותר: נחש רוצה להשמיד את התורה.
הוא דורש שיהודי יבש גלעד ימסרו לו את ספרי התורה שלהם, משום שהוא צריך למחוק את המקום שבו נאמר שעמוני אינו יכול לבוא בקהל ה' עד הדור ה־10 (דברים 23, 4). אם נחש ייקח את ספרי התורה, ברור שתהיה לכך השפעה על אמונתו של העם כולו.
השליחים מגיעים אל שאול, שעדיין אינו רואה את עצמו בתפקיד המלך ואינו נמצא במקום. הוא בשדה, חורש אותו בשוורים.
המלך איננו, והשליחים מספרים לעם לשם מה באו ומה אמר להם נחש. כל מי ששומע אותם בוכה. (בדרך כלל הדמעות הן תוצאה של חוסר אונים. הן מעידות שאי אפשר להתגונן).
והנה שאול חוזר הביתה, מספרים לו שוב את הכול, ורוח ה' שורה עליו (כלומר, הוא חש בקרבו כוח אדיר). שאול מתמלא כעס נורא; זו תגובתו של אדם חזק, והיא מעניקה לו הרבה כוחות נוספים.
הוא לוקח את אותו צמד שוורים שעימו חרש, מבתר אותם ושולח את הנתחים בכל גבול ישראל לאמור: "אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה יעשה לבקרו" (שמואל א, פרק 11, 7).
"ויפול פחד ה' על העם, ויצאו כולם כאיש אחד" (שמואל א, פרק 11, שם).