לאה גיטל שוכמן
ליל ראש השנה. הרב יהודה פתיה, רבה של קהילת בגדאד ומקובל גדול, הלך לביתו אחרי תפילת ערבית של החג, מהרהר ביום הגדול – יום הדין… פניו האירו בזוהר מיוחד, ובגלימתו הלבנה כשלג דמה הרב למלאך שירד לרגע אל עולמנו הגשמי.
הרבנית רחל ישבה ליד השולחן עם ספר תהילים והמתינה לבעלה. נרות שמן הזית הדולקים האירו את הבית, שהיה מוכן כולו לבואו של בעל הבית. הפעם מצאה הרבנית מקום חדש לנרות והניחה אותם ליד הדלת: כך הגיע האור לכל פינות החדר.
והנה, סוף־סוף נשמעו הצעדים המוכרים. הרבנית קמה לקבל את פני בעלה. הוא נכנס לבית, עדיין שקוע עמוק במחשבותיו, פנה אל אשתו – וגלימתו החדשה והמהודרת התנופפה באוויר והפילה את הנרות בן רגע. נשמע קול זכוכית מתנפצת, והבית שקע באפלה. הרבנית נדהמה. אבל עוד לפני שהספיקה לומר מילה, נשמע קולו של בעלה:
– אשתי היקרה! רק אל תכעסי, בבקשה, רק אל תכעסי! ודאי שחבל על הנרות, ואני מבקש ממך סליחה מכל הלב. אבל העיקר – לא לכעוס בראש השנה!
– טוב, אני לא כועסת, – אמרה הרבנית, – אבל איך נאכל? הרי חשוך כאן לגמרי.
– לא נורא! בואי נעלה לגג. נערוך את הסעודה לאור הכוכבים, יהיה יפה מאוד…
– כן, זה רעיון טוב, – הסכימה הרבנית. הם אכן היו אוכלים לפעמים על הגג, ונהנים ממשב רוח קריר אחרי יום בגדאדי לוהט. כך שזה היה פתרון סביר בהחלט. הרב עלה לגג כדי להכין שם מקום, והרבנית הסירה מן הכיריים את הסיר, הניחה מעליו צלוחיות עם סימנים, וגם היא פנתה אל המדרגות. אבל היא לא הספיקה להגיע אליהן. בחשכה לא הבחינה בשלולית השמן שנשפך מן הנרות, החליקה ונפלה… השברים ותכולת הצלחות התפזרו בכל החדר.
כששמע את הרעש, מיהר הרב לרדת, עזר לאשתו לקום ואמר:
– אשתי היקרה, העיקר – לא לכעוס. הכול לטובה, כנראה שכך היה צריך להיות. תראי איזה מזל שהסיר נפל כך שהבשר לא נשפך ממנו, אז לא נורא. העיקר – לא לכעוס.
הרבנית נשמה עמוק, ניגבה את ידיה והחליטה שבאמת צריך לעמוד בניסיון בכבוד. ובאמת, על מי לכעוס? על עצמה? על בעלה? או על הקב״ה? הרי כל מה שהוא עושה – הכול לטובה.
אבל הניסיונות עוד לא הסתיימו. כשהתכופפה הרבנית כדי למצוא במישוש את סיר הבשר האומלל, נפלטה מפיה צעקה בלתי רצונית: ידה נתקלה במשהו פרוותי, וכעבור רגע ראו בני הזוג צל שנמלט בכל כוחו. חתולה, שנמשכה לריחו הטעים של הבשר המבושל היטב, הספיקה להתגנב בשקט לביתם הקטן (הדלת לא הייתה נעולה), לחטוף את הנתח הגדול ביותר, לדרוך בכפות רגליה הלא נקיות במיוחד על שאר האוכל ולברוח לפני שהרב והרבנית ההמומים הספיקו לעשות דבר.
הרבנית צנחה באפיסת כוחות על כיסא, ולא ידעה אם לבכות או לצחוק. והרב חזר ואמר:
– יקירתי, העיקר – לא לכעוס. רק לא לכעוס. בבקשה! לא נורא, ניקח מעט מן האוכל שהכנת ליום השני של ראש השנה ונערוך סעודה. או שפשוט נאכל חלות. כל החלות שלך טעימות כל כך – הן בוודאי ישביעו אותנו. העיקר – לא לכעוס!
בסעודה הזאת לא היו ראש כבש, תפוחים בדבש או רימון – אף אחד מן הסימנים המבטיחים שנה טובה. אבל היה בה ה סימן החשוב ביותר – שלווה, כבוד הדדי ושלום בית.
״לא תאמינו, – היה הרב פתיה אומר לילדיו ולנכדיו כשסיפר את הסיפור הזה, – אבל לא הייתה בחיי שנה מוצלחת ומאושרת כמו השנה ההיא – לא לפניה ולא אחריה״!
חז״ל אמרו שבבית שבו יין נשפך כמים – תמיד תהיה ברכה. אחד ההסברים לכך: אם נשפך בטעות יין יקר, לא כועסים, כאילו נשפכו מים.