הרב נחום שטחין
בשבת שובה קוראים קטע מדברי הנביא הושע, אך - רק את הפרק הארבעה עשר, המונה עשרה פסוקים בלבד. אולם הדבר התמוה ביותר הוא שהקריאה מתחילה בפסוק השני, ולא בפסוק הראשון של פרק 14. מדוע? ידוע שהחלוקה לפרקים בתנ״ך (תורה, נביאים, כתובים) הייתה מעשה ידיהם של נוצרים.
לכמרים הנוצרים היו כמה מטרות כשמספרו את פרקי התנ״ך ופסוקיו. מצד אחד, היה צורך להקל על ההפניה למקום מסוים במקורות במהלך ויכוחים תאולוגיים עם חכמי ישראל. אך הייתה גם מטרה נוספת – עיוות המשמעות האמיתית של הכתוב בתנ״ך כדי להכפיש את עם ישראל.
בדרך כלל, כשמתחיל נושא חדש או קטע חדש, תחילתו – הפסוק הראשון – משמשת סימן סמלי לסיפור הבא אחריו. פרק 32 מספר על אחד החטאים החמורים ביותר של עם ישראל – חטא עגל הזהב.
אך לפי המסורת שלנו, נושא זה נפתח בפסוק 18: «וייתן אל משה, ככלותו לדבר איתו בהר סיני, שני לוחות העדות, לוחות אבן, כתובים באצבע אלוקים».
בכך רומזת לנו התורה שגם אחרי חטא חמור כל כך, עדיין יש לעם ישראל אפשרות לתקן את השלכותיו, משום שלפני כן קיבל משה את לוחות הברית.
גם הפטרתנו לא ניצלה מן הניסיונות לעוות את המשמעות האמיתית.
פרק 14 בספר הנביא הושע הוא נחמה לעם ישראל שאין כדוגמתה בכל התנ״ך.
במדרש נאמר שכל הנביאים, כשדיברו על חטאי היהודים, השתמשו במילה נפל (הכוונה לנפילה רוחנית), ואילו הנביא הושע השתמש במילה נכשל (מעד, כשל בצעדיו), כלומר, חטא שלא בכוונה. פרק 14, פרק הנחמה הגדולה ביותר, אמור להתחיל בפסוק: «שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך, כי כשלת בעוונך». אך ל«מחברי המספור» שהוזכרו לעיל הפריע שהקב״ה מוכן לסלוח לעם ישראל ואף יסלח לו, ולכן הפסוק האחרון של הפרק הקודם, פרק 13, המתאר באופן שלילי את חטאי ממלכת הצפון, הוצב כפסוק הראשון בפרק 14, פרק הנחמה. «שומרון תורשע על שמרדה באלוקיה: הם ייפלו בחרב; תינוקותיהם יבותרו, והרותיהם ייבקעו». כעת ברור מדוע בשבת שובה אנו מתחילים לקרוא את ההפטרה דווקא בפסוק השני, כפי שמחייבת המסורת שלנו.
«שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, אמרו אליו: “סלח על כל העוונות וקבל את הטוב; ו(במקום) פרים נקריב את (דברי) שפתינו”».
מה פירוש לחזור בתשובה?
יש הטועים ומתרגמים את הביטוי כ«להגיע לתשובה» – כלומר, להביא את עצמך למתן דין וחשבון על מה שעשית. מבחינת המשמעות, מדובר בחרטה על החטאים שנעשו. אך משמעותו המדויקת היא חזרה לנקודת המוצא, חזרה למצב הראשוני והטהור שבו ברא הקב״ה את כולנו. בספר שמואל (2, 11:1) מופיעה המילה תשובה – «ויהי לתשובת השנה», שאותו מתרגמים: «ויהי כשהשנה השלימה את מחזורה…» הרד״ק מסביר: « …ו“בתשובת השנה” פירושו – כעבור שנה, כשהשמש נמצאת במקום שבו הייתה לפני שנה», כלומר – בנקודת ההתחלה שלה.
הנביא הושע קורא ליהודים להתחרט, אך בתוך כך הוא מכנה את עם ישראל יתום. מדוע דווקא היתום מוכרח לזכות ברחמי הקב״ה?
במסכת בבא מציעא מובא סיפור על כך שפעם הלך רבי ברחוב, ולפתע עגל שברח מן השוחט ניסה להסתתר תחת כנף בגדו. העגל קיווה למצוא שם מקלט, אך רבי מסר אותו לידי השוחט, ואמר: «לך, כי לכך נוצרת».
בגלל היחס הזה לעגל שחיפש הצלה, שלח הקב״ה לרבי מחלות שהיו מלוות בייסורים נוראים. כשהיה יוצא לעשות את צרכיו, היו עובדיו מוציאים את הסוסים לאכול, והם, שהתעוררו לקראת האוכל, השמיעו קולות רבים שהיו אמורים להחריש את צעקותיו של רבי. אך נאמר שאפילו בתוך רעש כזה נשמעו אנחותיו של רבי בספינות בים. כך נמשך הדבר שלוש עשרה שנים (לשם השוואה: הייסורים המתוארים בספר איוב נמשכו שנה אחת).
בהמשך הסיפור אומרת הגמרא שמאותה סיבה שבאו הייסורים – מאותה סיבה גם הסתלקו. פעם מצאה המשרתת בבית קן של חולדות ובו גורים. היא החליטה להשליך את החולדות מן הבית, אך רבי עצר אותה ואמר: «…ורחמיו על כל מעשיו». ובאותו רגע פסקו הייסורים.
על מה נשלחו ייסורים כאלה? האם רק על כך שנאמר לעגל שילך אל השוחט, משום שלכך נוצר?
כשבאו אורחים אל לוט בסדום, ותושבי המקום דרשו להסגיר לידיהם את האנשים האלה, התחנן לוט בפניהם: «…רק לאנשים האלה אל תעשו דבר, כי באו בצל קורתי». החפץ חיים אומר שאם אנשים באים אליך ומבקשים את הגנתך, דווקא אתה חייב לעזור להם, שכן הם שמים את מבטחם בך.
ואף שרבי יוחנן אומר במסכת ברכות שסופו של כל בעל חיים להישחט שחיטה כשרה, אם לפתע עגל מנסה למצוא אצלך הצלה, גם אם אינך יכול להציל אותו – לפחות נהג בו בחמלה, שהרי הוא בא «בצל קורתך». [אולם אין זה הסבר מלא לכך שרבי נענש בחומרה רבה כל כך. לעיון מעמיק יותר בשאלה – ראו בספר «דעת תבונות», סעיף 170. הערת העורך.]
כעת נוכל להשיב על השאלה שהבאנו לעיל: מדוע הקב״ה מגן כל כך על יתומים ואלמנות?
«אל תענו שום אלמנה או יתום. אם תענה מי מהם, הרי כאשר יצעק אליי, אשמע את צעקתו».
כשמישהו פוגע בילד, הראשון שאליו הוא הולך להתלונן הוא אביו. אישה שנפגעה סומכת על עזרת בעלה. אך כשאין אב או בעל, אין על מי לסמוך מלבד הקב״ה, ואסור להשאיר ללא עזרה את הסובלים ש«באו בצל קורתך».