בפרשת השבוע כי תצא מופיע איסור חשוב: “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳. גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם”. (דברים 23:4).
האיסור חל על גברים ממואב או מעמון שהתגיירו ועל צאצאיהם מצד הזכרים. לשם השוואה, על צאצאי המצרים נאמר שהדור השלישי של מצרים שהתגיירו יכול לבוא בקשרי נישואין עם “קהל ה׳”.
מדוע אפוא האיסור הנוגע למואבים ולעמונים כה נחרץ? התורה מסבירה זאת בפסוק הבא: “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים”.
אם כן, הסיבה היא כפיות הטובה שלהם.
לוט, אביהם הקדמון, היה חייב רבות כל כך לאברהם אבינו! היה מצופה מהם רק להגיש מים ולחם כשיצאנו ממצרים והיינו זקוקים למזון ולשתייה.
אולם דווקא בעניין כה פשוט וקל התגלו התכונות השליליות ביותר באופיים הלאומי. עצם קיומם של העמים האלה התאפשר בזכות העובדה ששנים רבות קודם לכן אברהם הציל את לוט ממוות — והנה צאצאיו אדישים לחלוטין כלפי צאצאי מצילו. אנו רואים איזו חשיבות עצומה מייחסת התורה למידת ההוקרה, הכרת הטוב: על העמים שחסרה בהם מידה זו חל דין חמור הרבה יותר מזה שחל על מי ששעבדו את עמנו במצרים!
התורה שבעל פה, עם זאת, מבהירה (יבמות 69 ע״א): דין זה (בדבר איסור הנישואין) חל רק על גברים (עמוני), ולא על נשים (עמונית); על מואבי, ולא על מואבית.
ואכן, “אמה של שושלת המלוכה”, סבתו רבתא של דוד המלך הדגול, הייתה רות — מואבייה שהתגיירה.
מדוע דין זה יוצר הבדל כה עצום בין גברים לנשים?
התלמוד (יבמות 76) מפנה את תשומת לבנו לחלוקת התפקידים החברתיים. הגברים הם בדרך כלל נציגי עמם, ודווקא הגברים היו צריכים לצאת לדרך ולקבל את פני היהודים בלחם ובמים, ואילו הנשים, בהתאם להלכות הצניעות, נשארו בבתים.
התלמוד שואל על כך: מדוע אפוא, על פי אותן הלכות צניעות, לא קיבלו המואבים את פני הגברים היהודים והמואביות את פני הנשים? הגמרא דנה בשאלה זו על כל פרטיה ומגיעה למסקנה: “כל כבודה בת מלך פנימה” (תהילים 45:14, ראו שם) — גדולתה האמיתית של “בת המלך” נמצאת בתוך הבית, ולא היה ראוי למואביות לקבל את פני הבאים בפומבי — אפילו היו אלה נשים.
“שמן הטוב”, עם זאת, מטיל ספק בתחולתם של כללי הצניעות של “בנות המלך” על הנשים המואביות.
הרי בסופו של דבר מדובר באותן נשים שעליהן נאמר בפרשת בלק: “וישב ישראל בשטים; ויחל העם לזנות אל בנות מואב” (במדבר 25:1). אין להן דבר במשותף עם תלמידותיה של שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר בית יעקב, בקרקוב שבפולין! אנו מדברים על נשים שמכרו את עצמן כדי להביא לנפילתו הרוחנית של העם היהודי — ובעקבותיה גם לנפילתו הפיזית!
כיצד יכול העיקרון כל כבודה בת מלך פנימה להגן על נשים כאלה מפני ההאשמה בכפיות טובה?
“שמן הטוב” מסביר שהנשים הללו יצאו לפתות את הגברים היהודים בניגוד לרצונן. הן נאלצו לעשות זאת “למען ארצן”, על פי עצתו של בלעם הרשע. אפשר להשוות אותן לנשים ששירתו ב“שירות לאומי” על פי צו ממשלת יפן במלחמת העולם השנייה, כאשר גייסו נשים בכפייה לגדודים מיוחדים ל“מתן שירות” לחיילים. זו לא הייתה בחירתן האישית — הן עשו זאת בניגוד לרצונן, מפני ש“המולדת ציוותה”.
כאשר בלק ציווה על המואביות לערער את רוחניותם של הגברים היהודים, הן לא יכלו לסרב רק מפני שהדבר עמד בניגוד לעקרונותיהן המוסריים.
אפשר לומר ש“טבעה הרוחני” של כל אישה הוא להיות צנועה.
חז״ל אומרים שחוה נבראה מחלק נסתר בגופו של אדם, משום שכך בדיוק אמורה להיות האישה על פי התוכנית העליונה — נסתרת וצנועה בעצם מהותה. דווקא הצניעות ה“מובנית” הזאת פוטרת את המואביות מן ההאשמה שנהגו בכפיות טובה ולא יצאו לקבל את פני היהודים בלחם ובמים — אפילו אם מדובר היה בנשים יהודיות בלבד.