הדסה שוולב
נחום שוורץ יצא אל ליל אוקטובר הקר. מבט חטוף בצג הטלפון — הצליל היה מושתק בזמן תפילת ערבית — לא בישר טובות: פריד השדכן עדיין לא התקשר, אף שנחום לא שכח לצרף לתפילתו בקשה על כך. «צריך להודות, — חשב, — שהשידוך היה נידון לכישלון מלכתחילה, עוד לפני שהתחילו כל הבירורים, ונראה שפריד מחכה שמשפחת שוורץ תבין זאת בעצמה.»
מר שוורץ הלך לאיטו לכיוון ביתו, וחשב כיצד למסור לאשתו חווה את הידיעה המצערת הזאת. איך ירגיע אותה וישיב לה את שלוות נפשה אחרי שגם היא תבין שהשידוך, שנראה כה מבטיח בתחילה, הצטרף לרשימת האכזבות הארוכה שלהם?
נחום הסתובב למשמע צעדים מתקרבים: השכן מן הקומה השלישית השיג אותו. «כמה טוב שפגשתי אותך, מר שוורץ! — חייך מר שולמן, כשהוא מכפתר את מעילו תוך כדי הליכה. — בדיוק התכוונתי להיכנס אליך ולדבר על עניין מסוים, אבל למה שלא נחסוך את הזמן שלך ושלי ונדבר כבר עכשיו, כשממילא אנחנו הולכים באותה דרך?»
קרן תקווה האירה את נפשו של נחום: אולי עומדת להגיע עכשיו הצעה לשידוך מוצלח מאוד!
בעצם, משפחות שוורץ ושולמן הן שכנות טובות כבר שנים רבות, ובוודאי בני משפחת שולמן מבינים היטב שכל השמועות על משפחת שוורץ חסרות בסיס לחלוטין, ואין שום קשר בין משפחתו של נחום שוורץ ובין הפרשה שקרתה לאחיו. מר שוורץ שמח מאוד על הפגישה הבלתי צפויה הזאת ועל כך שכעת יספרו לו על עוד בחורה נפלאה לבנו — יהיה לו מה לספר לאשתו כשיחזור הביתה, מעבר לכך שהשדכן עדיין לא חזר אליו. בסופו של דבר, מה זה משנה ממי תגיע הצעת השידוך החדשה — משכן שפגש במקרה בדרכו מבית הכנסת, או מפריד השדכן?
לרוע המזל, קרן התקווה כבתה עוד בטרם הספיקה להתלקח באמת. כל מה שהשכן מלמעלה רצה לדון בו היה בסך הכול תוכניותיו להרחבת הדירה. כדי להוסיף לחדר השינה שלו מרפסת ועוד חדר, הוא זקוק לחתימותיהם של כל דיירי הבניין.
«הרי אתה מבין, בחגים ובשבת באים הילדים הנשואים שלנו ומביאים איתם את הנכדים. הבית שלנו עדיין מלא, ברוך ה', בילדים שלנו, וכשהבנים הגדולים מגיעים מהישיבה — כבר אין מקום לזוז! — הסביר מר שולמן כשפנו לשביל המוביל לכניסה לבניין שלהם. — המליצו לנו לפנות לחברת בנייה מסוימת, ועל המנהל שלה המליצו כאדם שמקפיד מאוד לעמוד בהתחייבויותיו, ירא שמיים ובעל מקצוע אמיתי שאפשר לסמוך עליו בכל דבר. כבר הגשנו את המסמכים לגורמים המתאימים. כל מה שנשאר לנו לפני תחילת הבנייה הוא חתימות השכנים».
אפילו טוב שחווה לא הייתה בבית. כשנחום עבר את הסף, הוא היה נסער ומרוקן מאוד בגלל התקווה שתלה בשיחה עם השכן והתבדתה, ובגלל העובדה שהשדכן עדיין לא חזר אליו. נחום תלה את מקטורנו ואת כובעו על הקולב ונשם כמה נשימות עמוקות, בניסיון לחשוב שוב על השיחה עם מר שולמן ולהבין מה בדיוק ציער אותו כל כך. העניין בוודאי לא היה הבקשה לחתום על אישור להרחבת הדירה, אלא דווקא הנימה הפסקנית שבה הציג שכנו את בקשתו. אילו היה בא, כפי שמקובל במקרים כאלה, לדבר, להציג את בקשתו, לשמוע את הטיעונים האפשריים בעד ונגד, לדון — האם היה מסרב לשכן טוב? אבל האופן שבו פלט כבדרך אגב שצריך לחתום על איזה נייר הפך את תהליך ההרחבה לעניין שחשיבותו אינה עולה, למשל, על זו של בקשה להשאיר מפתח לילד או להלוות שקית חלב. מר שולמן נהג בביטחון רב כל כך, כאילו ההרחבה שלו היא בעצם עניין שכבר הוכרע, לשכן מלמטה אין כל השפעה עליו, וחתימתו היא עניין פורמלי בלבד, ותו לא. אפשר לחשוב שכל הבניין שייך רק לו, שהוא רשאי לעשות בשטח המשותף כרצונו, ובכלל…
חווה פתחה את הדלת ונכנסה הביתה, עמוסה בשקיות מהסופרמרקט. היא סידרה את הקניות בנחת: החלב והיוגורטים — למקרר, העוגיות וקופסאות השימורים — לארון המטבח, תפוחי האדמה — למגירה המיוחדת שמתחת לשולחן, ורק אז שמה לב שבעלה מוטרד ממשהו.
נחום סיפר לה בקצרה על השיחה עם השכן, וביחד יצאו למרפסת כדי להביט בשמיים במקום שבו בקרוב — זה היה ברור — תתנוסס המרפסת הגדולה שתוסיף משפחת שולמן.
«מה, זה בכלל לא מטריד אותך שהם יסתירו לנו את כל אור השמש בתוספת הבנייה שלהם? ולא נראה לך שערך הדירה שלנו ירד מאוד עכשיו בגלל המרפסת שתיבנה מעליה?» — תמה נחום. חווה הביטה למעלה אל שמי הסתיו זרועי הכוכבים וניסתה לדמיין איך המרפסת החדשה של משפחת שולמן תסתיר את המראה הזה. היא נהנתה מן השקט ודמיינה כמה רעש יקימו הילדים והנכדים של השכנים מלמעלה בריצותיהם ובמשחקיהם בשבת בצהריים, כשהיא ובעלה ירצו לנוח בשקט. היא נאנחה בכבדות וחשבה על בעלה. «ברור שפריד עדיין לא חזר אליו, אחרת בעלי לא היה מדבר על תוכניות הבנייה של משפחת שולמן. קרוב לוודאי שאפשר לשכוח מהשידוך ההוא. השמועות על הפרשה שלנו הגיעו אל המשפחה, והם הצטרפו לכל אלה שכבר ויתרו על הרעיון להשתדך איתנו».
«אני חושבת, — פתחה חווה בזהירות כשחזרו למטבח, — שיש עוד משהו שמטריד אותך, או ליתר דיוק, מטריד את שנינו, מלבד המצב בשוק הנדל״ן. קשה לנו פשוט לראות באיזו קלות בני משפחת שולמן מחתנים את ילדיהם וחוגגים שמחות לנכדיהם, ואחר כך מבקשים את רשותנו להרחיב את ביתם, כדי שיהיה להם עוד יותר מקום ליהנות מהאושר שלהם, ששום עננה אינה מעיבה עליו. קשה לנו לראות את כל זה כשאנחנו נמצאים במצב דחוק כל כך».
«אבל, חווה, — התנגד נחום. — לפי התיאור שלך יוצא שכל העניין הוא בסך הכול קנאה אנושית פשוטה!»
נחום החליק את זקנו, ושערת שיבה נפלה על השולחן. הוא כבר היה רחוק מלהיות צעיר כפי שהיה רוצה, ונדמה היה שכל שידוך שלא עלה יפה לבנו הוסיף לו שערות שיבה. ובכן, אם המגמה הזאת תימשך, וכל משפחה שתוצע לה הצעת שידוך עם בנם תסרב עוד לפני הפגישה הראשונה, יש לו סיכוי ששערו ילבין כולו עוד לפני סוף השנה. «העולם לא נחלק לשחור ולבן, כפי שאתה אומר, אבל בהחלט מעורבת כאן קנאה», אמרה חווה ומחתה דמעה מזווית עינה.
לא היה הרבה על מה לדבר, וחווה פנתה להכנת ארוחת הערב. היא הדליקה את הגז מתחת למחבת, ובעוד המחבת מתחממת סידרה צלחות על השולחן. שברה ביצים לקערה וטרפה אותן לחביתה — אבל מחשבותיה היו רחוקות מבישול. צביקה שלהם גדול בשנתיים ממאיר שולמן, שכבר הפך לאב משפחה — ועדיין רווק. דיני, הבאה בתור לשידוכים, גדולה ממימי שולמן, שכבר מטיילת בגאווה עם תינוקה הבכור בעגלה. ונחמה כבר סיימה סמינר — והיכן המוני השדכנים הצובאים על דלתם ומצלצלים ללא הרף לטלפון שלהם? ילדיה היו מן הטובים ביותר בשוק השידוכים, בכך הייתה בטוחה לחלוטין, אבל השמועות הארסיות שאפפו את משפחתם בעקבות הפרשה של הדוד הרחיקו את השדכנים ככל האפשר, והדבר לא הוסיף שמחה לחייהם…
השדכן, מר פריד, עדיין לא חזר אליו — לא באותו ערב ולא בערב שלאחריו, ומר שולמן לא הופיע עוד עם דף החתימות שלו. באחד הערבים בהמשך השבוע מצא את עצמו מר שוורץ עומד בחדר המדרגות בקומה השלישית ומצלצל בפעמון דירתם של בני משפחת שולמן. «באתי לחתום», אמר לשכנו, כשהוא מסלק את המחשבות השליליות. «חווה צודקת, אסור לי להניח לקנאה להשתלט עליי. אם השכנים צריכים לבנות, אסור לי להפריע להם, ראוי שאבוא לקראתם ואחתום על האישור».
מר שוורץ הוציא מכיסו עט ורשם את שמו על הדפים שנפרשו על השולחן בחדר העבודה. מיד אחר כך אמר לו מר שולמן «תודה» בלי להרבות בדברים, וליווה אותו לדלת באיחולי לילה טוב.
נחום חש מעין עלבון — כאילו דרכו עליו וירקו עליו, ואפילו לא שמו לב. במה הוא שונה מתולעת?
«מעניין למה היה למר שולמן טבעי כל כך שאסכים לכל דבר וארוץ לחתום על הניירות שלו? למה הוא אפילו לא ניסה לגלות הכרת טובה ולהביע את תודתו בצורה ברורה יותר? אני התייסרתי כל כך, לא ישנתי כמה לילות, הסתובבתי סחור סחור בניסיון להתגבר על היצר הרע שלי, והוא אדיש כל כך, כאילו לא עשיתי למענו שום דבר מיוחד. כאילו החתימה שלי הייתה טכנית לחלוטין ובכלל לא הכרחית, וברור לכל אחד שאחתום על כל מה שיגיד לי?»
כשהוא מתלהט כך, נחום כבר היה מוכן לרוץ בחזרה לקומה השלישית ולקרוע לגזרים את הדפים השנואים, אבל השכל הישר גבר, והוא נכנס לדירתו בשתיקה. כל שנותר לו היה לחכות לתחילת הבנייה, ובינתיים לעבוד על מידותיו.
לבסוף הגיעו ימי הבנייה. מר שולמן הביא לדירת משפחת שוורץ את מנהל חברת הבנייה, לדבריו, «רק לרגע קט, לראות מזווית אחרת את המיקום של הדירה שלנו ולבדוק איך הכי טוב להגיע לחלון בחדר שלנו». עברה דקה, עברו גם חמש דקות, ואיכשהו קרה שכעבור חצי שעה הודיע הקבלן למר שוורץ שיהיה עליו להכניס את הפועלים למרפסת דירתם, כי זאת הדרך היחידה לבצע את הבנייה, ואי אפשר לעשות זאת בשום דרך אחרת.
וכך, בתוך יום אחד הפכה מרפסתה של משפחת שוורץ, הצמודה לחדר הבנים, לאתר בנייה, ובו פועלים ההולכים הלוך ושוב, נושאים כלי עבודה ומפזרים לכלוך בכל הבית. שוב נאלצו נחום וחווה שוורץ לנשוך שפתיים ולשאת שוב ושוב את אי הנוחות ההולכת וגוברת.
אפילו כשהפועלים הפסיקו את עבודות החוץ ועזבו סופית את דירתם, בני משפחת שוורץ לא זכו לנשום לרווחה. הרעש, הרעידות, האבק והלכלוך מהבנייה המתנהלת למעלה היו פשוט בלתי נסבלים. לזכותם של בני משפחת שוורץ ייאמר שהם עמדו איתן בכל אי הנוחות וחיכו בקוצר רוח לסיום הבנייה.
האם צריך לומר שבמשך כל הזמן הזה השדכן, מר פריד, עדיין לא חזר אליו?
היום באתר הבנייה של משפחת שולמן היה לוהט במיוחד. הפועלים מילאו את כל המדרגות בשקי מלט ולא חדלו לסחוב את השקים אל הדירה, ובדרכם חזרה הוציאו דליים מלאים בפסולת בניין. דפיקות הפטישים וצווחות המקדחות היו בלתי נסבלות. מר שוורץ החליט שזה כבר יותר מדי.
«אין לי מושג מה קורה שם אצלם היום, — חשב לקול רעם פטישי הבנייה. עייף ועצבני יצא למרפסת והביט למעלה. — אני לא מבין מה הם עו- …»
טראח! בום!
דלי מלא בתערובת מלט שלא עורבבה עד הסוף החליק מידו של אחד הפועלים וצנח במהירות אל מרפסת הקומה השנייה. כל הרצפה והקירות התכסו בגושי התערובת האפורה, הדביקה והמגעילה, ומר שוורץ עצמו, בחליפתו המחויטת ובחולצתו שעד לפני רגע הייתה לבנה כשלג, לא נבדל כעת במאומה מן הפועלים במדי העבודה הישנים שלהם, המוכתמים בצבע ובמלט.
זהו! די! לכל סבלנות יש גבול! זה כבר יותר מדי!
נחום אפילו לא ניסה לנער מעל חליפתו את גושי המלט, ואפילו לא טרח לבחון את הנזקים שנגרמו. ההסכמה מבוטלת. הוא עומד להודיע לשולמן מיד עכשיו, בלי להתעכב אפילו שנייה, שהוא חוזר בו מהאישור שנתן ושהוא חייב להפסיק מיד את כל הבנייה שלו. בני משפחת שוורץ סבלו די והותר ואינם מתכוונים לסבול עוד ולו טיפה.
חווה, מצידה, הייתה המומה לא פחות מבעלה. «זה נורא! — התרעמה. — אבל בבקשה, בוא לא נשכח את מה שדיברנו עליו לפני החתימה על האישור לבנייה: לא נרשה לקנאה להשתלט על ליבנו. הרי מרצוננו החופשי הרשינו להם לבנות את התוספת — עם כל אי הנוחות שעלולה להיות כרוכה בכך».
בעלה נדהם מעט מן התשובה הזאת: «אז מה את רוצה? את מתכוונת להניח להם להמשיך לפגוע בנו ולהרוס את הבית שלנו? את מציעה פשוט להתעלם ממה שקרה ולהניח להם להמשיך לעשות ככל העולה על רוחם?». חווה לא ענתה. ומה כבר יכלה לענות? היא פשוט הביטה בבעלה, ועיניה התחננו: בבקשה, אזור את כל כוח רצונך ואל תיתן ליצר הרע ולכעס לגבור על השכל! חווה התפללה בליבה שהחלטות רגעיות של בעלה לא יגרמו כל נזק — לא להם, לא לשכנים מלמעלה ולא לידידותם רבת השנים.
באותו יום יכלה חווה להתגאות בבעלה בצדק. נחום אזר את כל כוח רצונו ונשם נשימות עמוקות כשעלה בכל אחת מן המדרגות המובילות לקומה השלישית.
הוא דפק חרש על דלתם של בני משפחת שולמן ותיאר ברוגע רב ככל האפשר את מה שקרה, את המלט שנשפך על המרפסת שלהם ואת הנזק שנגרם. הוא ביקש בשלווה מן הפועלים לנקות את מה שלכלכו, ואף מילת זעם או תוכחה לא נפלטה מפיו.
חלף שבוע. המלט גורד מרצפת המרפסת של משפחת שוורץ ומקירותיה, ניתן פיצוי מלא על הנזק שנגרם, והדירה בקומה השלישית הגיעה לשלב הסופי של הבנייה — בלי קידוחים ובלי הריסת קירות, רק עבודות גמר בתוך הדירה, שכמעט לא הפריעו לא רק לשכנים מלמטה אלא גם לבעלי הדירה המורחבת עצמם. בני משפחת שולמן שמחו שכמעט הכול מוכן, ובני משפחת שוורץ שמחו שכבר לא יצטרכו לצפות לצרות מן השכנים מלמעלה.
כפי שכבר ניחשתם, מר פריד השדכן נעלם לגמרי מן האופק של משפחת שוורץ, אבל דווקא ברגע שבו היו מוכנים להתחיל לחפש בכיוון שונה לגמרי, הגיעה שיחת טלפון משדכן אחר ובפיו הצעה בלתי צפויה. השדכן החל לתאר בהתלהבות את תכונותיה יוצאות הדופן של הבחורה ואת מעמדה הטוב של משפחתה, והוסיף שהצד השני מעוניין כל כך בשידוך, שכבר נתן את הסכמתו לפגישה ראשונה בין בתם לבין צבי שוורץ.
נחום שוורץ לא האמין למשמע אוזניו. «א… הממ… הם אספו את מלוא המידע על המשפחה שלנו?»
(יכול להיות שהשמועות על אחי לא הגיעו להוריה של הכלה הפוטנציאלית? אם כך, זה רק עניין של כמה ימים, אם לא שעות, הרי הפרשה הזאת כבר ידועה מזמן לכל העיר…)
השדכן חייך חיוך משועשע: ״למעשה, כמעט שלא היה להם צורך לערוך עליך בירורים מיוחדים. למען האמת, השארת אצלם את הרושם הטוב ביותר. אתה כנראה אפילו לא מעלה בדעתך שהמחותן העתידי שלך (בשעה טובה!) אינו אלא מנהל חברת הבנייה שעימה חתם השכן שלך, מר שולמן, על חוזה. הוא היה לאחרונה בביתך, ואני חושב שלא תשכח במהרה את הסיפור הזה, — השדכן שוב צחק. — ובכן, הוא התרשם כל כך מהתנהגותך המכובדת במצב שבו נגרם לך נזק והיית רשאי להתרעם ולדרוש פיצוי מוגדל, ואף היה בכוחך להפסיק את הבנייה כולה! אבל נהגת באצילות שכזאת, כל כך ברוח הדברים שחכמינו מלמדים בספרי המוסר… הוא התרשם כל כך ממה שראה בביתך, והעריך כל כך את מעלותיך, עד שהבין מיד שהבית שלכם הוא בדיוק הבית שתמיד חיפש לבתו. הם חושבים שיהיה זה כבוד מיוחד למשפחתם כולה להשתדך עם משפחתך!״
אבל גם בכך לא הסתיים הסיפור המשמח. בתוך שנה חגג מר שוורץ את חתונותיהם של כל שלושת ילדיו הבוגרים, וקולות השמחה והחגיגות המשפחתיות נעשו חלק בלתי נפרד מחייו של בית נוסף — הדירה שבקומה השנייה. נחום וחוה שוורץ אפילו התחילו לחשוב אם לבנות תוספת לדירתם.
תרגום: א' שוואלב, על פי חומרים שפורסמו ב״משמרת השלום״