המתנה, כמיהה וציפייה נרגשת הן מן המצבים האופייניים ביותר לנפש האדם. האדם בנוי כך שאינו יכול לחוש במלוא ערכו של דבר בטרם יחוש בחסרונו. ההיעדר, הקושי להשיג והצורך להמתין מגבירים את הרצון ומעצימים את שמחת ההשגה.
מה שקשה לאדם להשיג מושך אותו במיוחד. בדיוק משום כך האדם מייחס פחות חשיבות למה שנמצא תמיד ״בהישג ידו״. מה שהתרגלנו אליו מסב לנו הרבה פחות הנאה ממשהו חדש. לכן הציפייה והכמיהה הן מרכיב חשוב מאוד ביצירת קשר רגשי בין האדם לבין הדבר שאליו הוא שואף[1].
אף שכולנו רוצים יחסים משפחתיים עמוקים ויציבים ״לכל החיים״, כידוע, לעיתים קרובות מאוד אנחנו נלכדים ברשת ההרגל והשגרה, המדלדלת את היחסים והורסת אותם. שאלו אדם נשוי אם הוא חש הבדל בין רגשותיו כלפי אשתו לאחר פרידה של שבועיים, למשל בעקבות נסיעת עבודה, לבין יחסו הרגיל אליה, ותוכלו לצפות מראש את התשובה. האם לאחר הפרידה נעשה הרגש חד ועז יותר? התשובה ברורה.
בפרקים הקודמים הקבלנו בין ארבע עונות השנה, שלבי המחזור החודשי של האישה והלכות טהרת המשפחה. כעת, מתוך התבוננות בתחושת הציפייה הטבועה באדם, נחפש דרך להעמיק את היחסים ולחזק את הקשר הפנימי בין בני הזוג בהתאם להלכה היהודית, המובילה אותם לאחדות המסייעת להם ״לעבד ולשמור״ את העולם שבו הם חיים.
- אביב. ציפייה
ב״שבעה נקיים״, המשיכה ההדדית שאינה באה לידי מימוש והציפייה למפגש לאחר הטבילה מחזקות את הקשר בין בני הזוג.
- קיץ. השגת המיוחל
בני הזוג מותרים שוב ביחסי אישות, חשים רוך ואהבה מחודשים זה כלפי זו, שמחים זה בזו ומתאחדים במלוא רגשותיהם, כחתן וכלה ביום חתונתם.
- סתיו. המיוחל בידינו
חיי האישות התקינים נמשכים, הקרבה עדיין משמחת את בני הזוג, והם רוצים ליהנות מן השמחה הזאת במלואה ככל האפשר: ראשית, מפני שהמתינו לה זמן רב כל כך, ושנית, מפני שהוקצב לה פרק זמן מסוים, והיא מוגבלת בזמן — עד לתקופת הנידה הבאה.
- חורף. הפסקה ביחסי האישות
ההפסקה בקרבה הגופנית, ההפוגה הזמנית ביחסים, אינה מאפשרת לשגרה ולאחידות להשתלט עליהם. תחושת הציפייה ההולכת וגוברת מכינה את בני הזוג לשלב הבא ביחסיהם. ואילו האפשרויות העומדות לרשותם כעת לקשר מילולי ורגשי מחזקות ומפתחות ביניהם הבנה הדדית וכבוד הדדי — רגשות נעלים, יציבים ואוניברסליים יותר משמחת הקרבה הגופנית.
מיום החתונה ולכל החיים
ראשית חיי הנישואין תמיד מלווה בהתרגשות ובשמחה מיוחדות. החתן והכלה חולמים על שותפות מלאה, על אחדות עמוקה ועל קרבה רגשית שתימשך כל החיים. אבל העולם בנוי כך שעם הזמן הרגשות והשאיפות הנעלים האלה נחלשים, ולעיתים אף נעלמים לגמרי. החיים מאבדים את חידושם, ולרגשות אין ממה להיזון. הבעל והאישה מתחילים לחוש שהאהבה העזה שרק אתמול חשו זה כלפי זו, ושקיוו לה גם בעתיד, אינה דבר פשוט ומובן מאליו. מדוע? לאן נעלמת האהבה?
הדברים נכונים גם באשר לקרבה הגופנית, והרי אין זו רק הנאה גופנית, אלא חלק מהותי מחיי הנישואין, המחזק את הקשר בין בני הזוג. גם היא דוהה עם הזמן, אינה מעניקה את הסיפוק שהעניקה בעבר, ואף מתחילה להסב אכזבה.
האם באמת צריך להיכנע כך, לוותר לשגרה הכול־יכולה? לא. אם אנחנו רוצים להיות מאושרים, עלינו להיחלץ מרשתה. עלינו לחזק ולבנות ללא הרף את האהבה ואת תחושת השייכות ההדדית, גם לאחר שנים רבות של חיים משותפים. על המסופר בתורה, כשהמלאכים מופיעים בדמות שלושה עוברי אורח אצל אברהם אבינו, שנימול כמה ימים קודם לכן, אומרים חז״ל: המלאכים שיבחו את שרה אשתו בנוכחות אברהם, ״כדי לחבבה עוד יותר על בעלה״[2], כלומר להעצים את אהבתו אליה. והרי מדובר באנשים שאפשר לומר שכבר לא היו רק מבוגרים, אלא זקנים. הדבר מלמד אותנו שהרגשות בין בני הזוג צריכים להתפתח ולהתחדש ללא הרף, בלי קשר למספר השנים שחיו יחד ולגיל המופלג שאליו הגיעו[3].
כיצד אפוא אפשר להימנע משגרה ומחדגוניות בחיי הנישואין?
הקשר בין הבעל לאישה ניזון מן ה״ציפייה״. לפני החתונה ומיד אחריה בני הזוג מלאים ציפיות ותקוות בנוגע לחיים החדשים ההולכים ונבנים. אבל עם חלוף הזמן, כשהחיים מקבלים צורה יציבה והאושר שבחיים זה לצד זו נעשה להרגל, השמחה וההתרגשות מתחושת ה״ביחד״ דועכות בהדרגה.
במבט ראשון נראה שזה בלתי נמנע. אבל כפי שראינו לעיל, הלכות התורה בתחום חיי האישות מאפשרות להימנע מן האפרוריות ומן ההתרגלות. חז״ל מסבירים כך את הוראות התורה בנוגע לצד האינטימי של הנישואין: היו אסורים זה לזו בתקופת הנידה, כדי שלאחר הטבילה תשוב אליכם אותה משיכה הדדית שחשתם כשנכנסתם לחופה[4]. אם כן, עומד לרשותנו כלי נפלא, המחזיר לנו בכל חודש את אותם רגשות נעלים ומשמחים, את אותן תחושות עזות שחווינו ביום החתונה!
כבר בתחילת הספר הראשון בחמשת חומשי התורה — בראשית — התורה מבהירה לנו עד כמה חשוב מקומה של הציפייה בתפיסת עולמו של האדם. כשברא הקב״ה את בעלי החיים, ברא אותם מיד בזוגות, זכר ונקבה מכל מין. האדם, לעומתם, נברא בלי בת זוג. נאמר בתורה: ״וייצר ה׳ א־לוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו; וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה; ולאדם לא מצא עזר כנגדו״[5]. רק כשהאדם הבין והרגיש עד כמה חסרה לו בת זוג, ״ויפל ה׳ א־לוהים תרדמה על האדם ויישן. ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה׳ א־לוהים את הצלע אשר לקח מן האדם (כדי שתהיה) לאישה, ויביאה אל האדם״[6].
מדוע היה האדם שונה מכל שאר הברואים? מדוע לא נברא מלכתחילה ב״הרכב מלא״, בשלמותו? אחד ההסברים הוא שהקב״ה ידע שרק לאחר שהאדם יחוש בחסרונה של בת זוג, ירגיש צורך בשלמות שרק הברית עם אשתו יכולה להעניק לו ויחוש משיכה אליה, יוכל להעריך כראוי את המתנה הזאת[7].
נדמיין לרגע שהעולם בנוי כך שהצאצא האנושי — הילד — מגיע לבגרות ולעצמאות לא כעבור עשרים שנה, אלא כבר חודש לאחר לידתו, כך שכמעט אין צורך במאמץ כדי לגדלו ולחנכו. כעת נחשוב: איזה קשר ייווצר במצב כזה בין הילד להוריו? שום קשר. כדי שייווצרו בין הילד להוריו היחסים המוכרים והיקרים לכולנו, דרושות שנים ארוכות של עמל לא קל בחינוכו, בלימודו ובטיפול בו. ואין שום תחליף ושום חלופה לעמל ולציפייה הנמשכים שנים רבות. רק עמל המשולב בציפייה לתוצאה, שבכל פעם מתגלה כדבר חדש, מוליד את הקשר העמוק בין הילד להוריו.
בדומה לכך, קשר איתן בין בני זוג יכול להיבנות רק כשיש בו ממד של ציפייה והתחדשות לאורך כל שנות הנישואין. יש לציין שזוגות רבים, שהחלו לשמור על הלכות טהרת המשפחה כמה שנים לאחר שנישאו, מספרים בהתלהבות על השינויים המשמחים ועל החיוניות החדשה שחשו ביחסיהם.
[1] רבות נכתב על התופעה הזאת, שכן היא באה לידי ביטוי בכל תחומי חיינו, מיחסים בין בני אדם ועד לתחום המקצועי ולעולם העסקים.
[2] תלמוד, מסכת בבא מציעא, 87 ע״א.
[3] את הרעיון הזה הביע הרב שלמה וולבה באחת מהרצאותיו. הרב ש׳ וולבה נולד בברלין. במשך זמן רב שימש משגיח רוחני בישיבת ״באר יעקב״, ולאחר מכן — בכמה מוסדות לימוד דתיים בירושלים. נפטר בירושלים בשנת 2005.
[4] תלמוד, מסכת נידה, 31 ע״ב. בספרנו מוזכר הסבר זה גם בפרקים 4 ו־14.
[5] בראשית, 2:19-20.
[6] בראשית, 2:21-23.
[7] ראו רש״י על בראשית, 2:20. רש״י (רבי שלמה יצחקי) — מגדולי מפרשי התורה.