ההיריון הוא תקופה שבה מתרחש באישה דבר מופלא: בתוכה מתפתחים חיים חדשים. האישה זוכה לכבוד ״לארח״ נשמה קדושה שתצטרף לעם ישראל. נשמה זו נפרדת ממנה בשעת הלידה, וגוף האישה מאבד את הקדושה הנוספת שהייתה בו במשך תשעת חודשי ההיריון.
לאישה המצפה לילד ניתנת משמיים שמירה מיוחדת, כדי שהחיים החדשים יתפתחו בתוכה בשלום[1].
הלידה מביאה את האישה למצב של נידה, בשל יציאת דם מן הרחם במהלך הלידה, ובנוסף לכך — למצב של ״טומאת יולדת״, הנובעת מעצם הלידה (דיני ״טומאת יולדת״ זהים לדיני נידה)[2]. בין יתר הסיבות, ״טומאת יולדת״ מוסברת בכך שגוף האישה מאבד את הנשמה הקדושה הנוספת[3].
אצל רוב הנשים הווסת נפסקת בזמן ההיריון, והן נשארות טהורות עד הלידה. אך יש נשים שיש להן הפרשות דמיות, במיוחד בשלושת חודשי ההיריון הראשונים, ואז הן במצב של נידה.
בכל לידה או הפלה האישה נעשית נידה. היולדת נחשבת לנידה מהרגע שבו מתחילים אצלה צירים חזקים המובילים ללידה, או מרגע יציאת דם, אם הדבר קרה עוד לפני הצירים.
יש כמה הלכות מורכבות הנוגעות ללידה בשבת ובחגים. על בני זוג המצפים לילד לפנות לרב כדי לקבל הסבר עליהן, ורצוי לעשות זאת כבר בתחילת החודש התשיעי להיריון. בכל מקרה, אישה שהרגישה בשבת שהגיע זמנה ללדת צריכה להגיע לבית החולים במהירות האפשרית. אם בית החולים רחוק, מותר לנסוע במכונית או להזמין אמבולנס.
הדימום לאחר לידה או הפלה נמשך בדרך כלל כמה שבועות. כשהוא נפסק, האישה עוברת את תהליך הטהרה הרגיל: ״הפסק טהרה״, ספירת ״שבעה נקיים״ וטבילה.
לרוב הנשים המניקות אין וסת. במקרים כאלה, מהרגע שהדימום שלאחר הלידה נפסק והאישה טבלה במקווה, היא נשארת טהורה לאורך כל התקופה שבה אין לה וסת. אם מניקה שלמרות ההנקה מקבלת וסת נעשית נידה.
[1] מדרש רבה לפרשת ״תזריע״ שבספר ״ויקרא״, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. מדרש רבה — פירוש.
[2] ויקרא, 12: 2, 5.
[3] בעל הספר ״שם משמואל״ מביא הסבר זה בשם סבו, הרבי מקוצק, ובשם אביו, בעל הספר ״אבני נזר״.