לאה גיטל שוכמן
קוראות יקרות! את הסיפור הזה כתבתי מזמן, עוד כשכתבתי על חלב ישראל. אבל אחר כך הוא נעלם לי באופן מסתורי. ופתאום עכשיו, כשהתחלתי לעשות ניקיונות לפסח במחשב :), הוא נמצא. בכלל, ניקיון הוא דבר נפלא: תמיד מוצאים כל מיני דברי ערך שאבדו. אז אני מאחלת לכן הכנות לפסח מלאות השראה, ושתמצאו אוצרות רבים!
הרפתקאות עם בשר
גליה הצליחה להחזיק מעמד זמן מה — ולמען האמת, זמן רב למדי — על דגים, ביצים ואגוזים. עזר גם לערב את אבא, שהתייחס לכל ה"גחמות הדתיות" ביתר שלווה. ובכל זאת, סבלנותה של אמא הלכה ואיתתה שהיא עומדת להיגמר. היה צריך לחשוב בדחיפות על פתרון.
לכן, בסיום הסמינר הבא, הלכה גליה לחנות כשרה, ובסכום שבעיניה היה בלתי נתפס קנתה שלושה עופות וחתיכת בשר בקר קטנה. "כל המלגה החודשית הלכה… טוב, מה אפשר לעשות, אמא אמרה לא לחזור בלי בשר. השאלה היא איך אביא את זה הביתה…"
זו באמת הייתה שאלה רצינית. ממוסקבה עד הבית — 18 שעות ברכבת. עכשיו חורף, ובקרונות מחממים כל כך שאי אפשר לנשום. אחרי 18 שעות העופות לא רק יפשירו, הם גם יתבשלו ויהיו בלתי אכילים לחלוטין… אפשר, כמובן, לנסות לתלות אותם מחוץ לחלון — הרי שם הטמפרטורה היא מינוס 23, והם יישמרו מצוין. בתנאי שלא ייפלו בדרך, ושאיש לא יוריד אותם בעדינות כשהרכבת תעצור באחת התחנות… לא, אי אפשר לסכן עופות יקרים כל כך (בשני מובני המילה). אפשר להניח את השקית גם במעבר — המסדרון הקטן שבין שני קרונות, שם הטמפרטורה כמו בחוץ. אבל גם משם אפשר בקלות לגנוב אותה…
לא היה זמן להרהר ארוכות — הרכבת יוצאת בקרוב. בלי שהחליטה דבר, נסעה גליה לתחנת הרכבת.
"הרכבת למומיאנסק תצא בעוד עשר דקות מהמסילה השלישית" — נשמע קול מכני, וגליה רצה אל הרציף שלה, תוהה איך לא שמעה את ההודעה קודם. היא הייתה ליד המסילה העשירית! השקית עם הבשר, נוסף על תיק הנסיעות, הקשתה מאוד על התנועה. ובכל זאת, כעבור חמש דקות היא עמדה בפתח הקרון, וכעבור שלוש דקות נוספות כבר ישבה במקומה. עוד מעט — והרכבת השמיעה צפירה ממושכת ויצאה לדרך. התיק — למקום המיועד למטען, המעיל — על הוו, הכובע — על המדף, אבל מה עושים עם העופות? השאלה נעשתה דחופה במלוא חריפותה. בינתיים עברה דיילת הקרון ובדקה כרטיסים.
"אצטרך לשאול אותה, אולי יהיה לה רעיון", החליטה גליה. לא הייתה ברירה אחרת. כשהדיילת חזרה לתא שלה, ניגשה לשם גליה ודפקה בהיסוס. הדלת נפתחה:
- את המצעים תקבלי בעוד שעתיים, לפני השינה! — הודיעה הדיילת.
- לא, באתי בעניין אחר… — אמרה גליה במבוכה.
- אז מה עוד את רוצה? אין מים חמים, אם את רוצה תה - לכי לקרון המסעדה.
- לא, זה לא העניין… אני… תגידי, אין לך במקרה מקרר בתא?
הדיילת נעצה מבט בבחורה, כאילו זו נפלה מהירח.
- אולי תבקשי גם טלוויזיה? עוד לא הגענו לרמה של אמריקה, תגידי תודה שמחממים את הקרון…
- לא, אני שמחה מאוד שיש חימום… אבל יש לי כאן כמה עופות… הם עלולים להתקלקל.
- עופות? אין אצלכם במומיאנסק עופות? נדמה לי שתקופת המחסור כבר נגמרה, כבר לא צריך להביא ממוסקבה.
- את צודקת, כמובן. אבל אלה לא עופות רגילים… אלה עופות כשרים… וכאלה באמת אין אצלנו.
- איזה עופות? זו הפעם הראשונה שאני שומעת מילה כזאת!
גליה הרגישה שהלחיים שלה ממש בוערות. כבר לא צריך שום חימום. אבל היה מאוחר מדי לסגת. היא נשאה תפילה קצרה שהדיילת לא תתגלה כאנטישמית, והתחילה להסביר:
- את מבינה… אני יהודייה. ולפי החוקים שלנו, אנשים שעברו הכשרה מיוחדת שוחטים עופות ובהמות בצורה מיוחדת. לנו אסור לאכול בשר רגיל. ובעיר שלנו יש מעט יהודים, לכן לא מביאים לכאן בשר כזה ("לא אפרט שמבין היהודים שיש כאן, חוץ ממני, אף אחד בכלל לא מתעניין בכשרות הבשר…"). אין ברירה אלא להביא ממוסקבה.
- שמעתי שליהודים יש את השיגעונות שלהם, אבל עד כדי כך! — השתוממה הדיילת. - טוב, בסדר… תני לי את העופות שלך, נשים אותם ב"מקפיא".
גליה רצה להביא את השקית, ואחר כך הלכה בעקבות הדיילת, שבינתיים יצאה אל המעבר. "לזה היא התכוונה? — חשבה גליה באכזבה. - כאן יכולתי להניח אותם גם בעצמי. אבל זה מקום לא בטוח…"
אבל הדיילת ניגשה אל הקיר, הוציאה מפתח בעל מראה משונה, הכניסה אותו לאיזה מקום… ובקיר המעבר התגלה "כיס" עמוק!
- טוב, שימי כאן. הטמפרטורה פה כמו בחוץ.
- תודה! — אורו פניה של גליה.
- עם תודה אי אפשר לקנות עוף… — צחקה הדיילת.
גליה הבינה מיד את הרמז, הוציאה את הארנק והושיטה לדיילת שטר של מאה.
- תודה רבה!
- או, זה כבר משהו אחר. רק אל תשכחי לקחת אותם אחר כך!
היא סגרה את ה"כיס" וחזרה במהירות לתא שלה. גם גליה מיהרה למקומה. היא יצאה אל המעבר בלי מעיל, והספיקה להתקרר כהוגן. טוב, עכשיו סוף־סוף אפשר לשבת בנחת ולהירגע…