הרבנית לאה גנס
בהמשך לנושא “ימין מקרבת”, נדבר על עניין חשוב כל כך בחינוך — השבח.
השבח יכול להיות כלי חינוכי משמעותי, הדרוש לחיזוק התנהגות חיובית.
האדם נולד מטבעו להיות חלק מן החברה. לכן חשוב כל כך שכל אדם יקבל תמיכה מהסובבים אותו. קשה מאוד לאדם לתמוך בעצמו, לשבח את עצמו: “הצלחתי! הצלחתי לעשות זאת! אני יודע לעשות זאת! אני מסוגל להמשיך ולהצליח!”. בלי תמיכה מהסובבים אותו, בלי התגובה שאנו מכנים “משוב”, לא קל לאדם לעודד את עצמו.
ילד זקוק עוד יותר מאדם מבוגר להכרה בהצלחותיו, ביכולותיו, במיומנויותיו ואפילו בכוחותיו, כדי להתקדם, להתפתח, כדי שיוכל לומר לעצמו בביטחון: “אני יכול”. הוא מחפש זאת, מצפה לכך מהוריו, ממוריו, ובסופו של דבר אפילו מחבריו. זהו, למעשה, ה“דלק” שעליו הילד ימשיך להתקדם.
לא לשבח — כדי לגדל גאוותן?
מה נאמר על אמירה כזאת של הורה: “אני לא רוצה לשבח את הילד, כי בגלל זה הוא יגדל להיות גאוותן”? אם אנחנו אומרים לילד: “אתה יכול! אתה חכם ומוכשר! אתה תעמוד בזה ותצליח!” — האם הוא לא ירים את האף? כשזהו שבח כן, כשהילד מאמין שהוא הרוויח אותו, כשהוא בטוח שהוא ראוי להתפעלות שלנו — הוא מתגאה בעצמו, בוודאי! אבל אנחנו יודעים שגאווה אינה התכונה הטובה ביותר…
יש כאן בלבול מסוים בין מושגים. אם הילד בטוח שהצליח בכוחות עצמו, “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים, 8:17), הדבר עלול להביא לידי גאווה. אבל אם נאמר: “הקב״ה נתן לך כישרון ויכולות, ואתה השתמשת בהם נכון” — אין בכך כדי לעורר גאווה.
יש משל ידוע על אדם שבבית הכנסת נתנו לו להחזיק ספר תורה כדי להחזירו לארון הקודש (הארון שבו מונחים ספרי התורה), וכל המתפללים ניגשו לנשק את הספר שבידיו. האם האדם הזה יחשוב: “כולם מכבדים אותי כל כך, ניגשים כדי לנשק את מה שאני מחזיק?!” ברור לחלוטין לכולם למי מיועד הכבוד במצב הזה.
כך גם במקרה שלנו. אם נשבח ונעודד את הילד, ונאמר לו שהקב״ה נתן לו כוחות, יכולות, חוכמה, רצון, התמדה ונחישות ותכונות טובות נוספות כדי שיתקדם וישתפר, הילד ירגיש שהופקד בידיו פיקדון שעליו לשמור ולהגדיל.
המילה עידוד — חיזוק, שבח — באה בעברית מאותו שורש כמו המילה עדי, תכשיט יקר, קישוט.
מצד אחד, בעלי תכשיט יקר רוצים להבליט אותו, להדגיש אותו, אבל מצד אחר, אין זה הם עצמם, אין זה חלק מהם, אלא רק דבר שהם עונדים. הצגת התכשיט היקר נועדה לכך שמי שעונד אותו יזכה לכבוד. כך גם הדגשת תכונות האופי החיוביות של הילד נחוצה לכבודו העצמי. כשאנו מבליטים ומעודדים תכונות חיוביות, יכולות ומיומנויות אצל הילד, אנו מראים אילו כוחות פנימיים חיוביים טמונים בו, ובכך מעודדים אותו להשתמש בהם כדי להמשיך להתקדם. בכל ילד יש צדדים טובים שצריך למצוא ולפתח, ולכל אחד צדדים משלו.
יש כמה טעויות שאפשר לעשות כאשר משתמשים בשבח בצורה לא נכונה:
המקרה הראשון — השבח צריך להתייחס לתחום הפעילות שבו היינו רוצים שהילד ישתפר. לילד באמת קשה, ואנחנו רוצים למצוא אצלו משהו שאפשר לשבח. התאמצנו מאוד ומצאנו תכונה חיובית, אבל… היא אינה קשורה כלל למה שהיינו רוצים לתקן בהתנהגותו של הילד!
למשל, לילד צפוי מבחן, אבל הוא בטוח מראש שייכשל: “למה לי ללמוד? אין לי שום סיכוי! אני לא מבין שום דבר בחומר! אין לי כוח ללמוד! ממילא אכשל!” ההורים רוצים לעודד אותו ומוצאים מה לשבח: “הציור שציירת לפני כמה ימים היה פשוט נפלא! אם הצלחת ליצור יצירת מופת כזאת, סימן שיש לך כוחות וכישרון, וגם במבחן תצליח!” הילד תוהה בצדק: מה הקשר בין הדברים?!
כלומר, גם כשאנחנו מחפשים דוגמה שנוכל להביא לילד כדי שיאמין ביכולותיו, כדאי לומר משהו אחר: “זוכר שלפני שנה היה לך גם מבחן, ואז מצאת בתוכך את הכוחות לשבת וללמוד, ובסופו של דבר קיבלת ציון טוב. אנחנו בטוחים שאם גם עכשיו תשקיע כוחות ומאמץ בלימודים, תוכל להצליח. במידת הצורך נעזור לך”. כשנחזק אצל הילד את אותן יכולות ומיומנויות שעזרו לו אז, נניע אותו להישגים חדשים.
כלומר, עלינו לעודד הצלחות חדשות בתחום מסוים באמצעות דוגמאות להצלחות קודמות באותו תחום.
אם הוחלט לשלוח את הילד לחוג ציור, השבח לציוריו יהיה בהחלט במקומו.
כאן חשוב להדגיש שלא תמיד כדאי לומר לילד: “אנחנו בטוחים שתצליח”. אם זה לא יקרה, הוא יתאכזב מעצמו עוד יותר. צריך לומר: “אנחנו מקווים שתצליח”.
מקרה נוסף של טעות הוא שבח “על דרך השלילה”. צריך להיזהר מאוד שלא לפגוע ב“שבח” כזה. “מה? אתה אומר שאתה לא יכול? והילד שגר לידנו — צעיר ממך בשנתיים — מצליח מצוין! אם הוא יכול, גם אתה יכול! לא ייתכן שלא תצליח!” השוואה לאחים, לשכנים, היא דרך גרועה ופוגעת. היא לא רק שאינה מחזקת, אלא גם מצערת. במקום להיפתח ולומר: “אני יכול, אני מסוגל”, הילד יסתגר בתוך עצמו: “אם הוא צעיר ממני ויכול, ואני לא יכול, אז גם לא אנסה”.
המשך יבוא
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה