לאה גיטל שוכמן
"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"
מספרים חכמינו: באה השבת אל הבורא בעצב: «לכל ימי השבוע יש בני זוג: ליום ראשון יש את יום שני, ליום שלישי — את יום רביעי, וליום חמישי — את יום שישי. ומה איתי?» «אל תיעצבי, - השיב לה הקב״ה, - גם לך יהיה בן זוג, ולא סתם בן זוג: עם ישראל! הוא יהיה החתן שלך, ואת תהיי כלתו».
השבת מכונה גם «מלכה» — שבת המלכה. היא בבת עינו של הבורא, היא כתר, היא יהלום שאין שני לו. היא צינור לכל השפע, המקשר אותנו, מן העולם החומרי השפל שלנו, אל העולמות הרוחניים העליונים והטהורים ביותר, שמהם אנו מקבלים את כל השפע, את כל הטוב ואת הרחמים. זו באמת מתנה יקרה שהעניק לנו הקב״ה ברוב חסדו.
אנו אכן משתדלים לכבד את השבת ככל יכולתנו, ומתכוננים לקראתה כפי שמתכוננים לקבל אורח חשוב: מסדרים את הבית ומתארגנים בעצמנו, מכינים מאכלים טעימים, רוחצים את הילדים... ואז עומדים בתפילה ומזמינים את כלתנו השמימית: «בואי כלה, בואי כלה!» («בואי, כלה!»)
אבל האם אנחנו באמת מבינים עד כמה חשובה שבת המלכה? הרי לפעמים אנו מקבלים את פניה אחרי שבקושי הספקנו להכין את כל הדרוש, ועל מנוחה והכנה נפשית אין בכלל מה לדבר!
והרי נאמר שבערב שבת על כל אדם להשתדל להקדיש לפחות כמה דקות כדי לערוך חשבון נפש: לסכם את השבוע שחלף, להיזכר בכל הכישלונות וההצלחות שלו, ולנסות להבין כיצד לתקן את הטעויות ולבסס את ההצלחות.
יתרה מזאת: ידוע מאוד המדרש שלפיו בשבת הגיהינום (התופת) אינו פועל. יום חופש. הנשמה האומללה, שסבלה ייסורים נוראים במשך כל השבוע, יכולה לנשום לרווחה יום אחד. ואתם יודעים מתי בדיוק מתחיל יום החופש הזה? חושבים שעם הצפירה המבשרת על כניסת השבת? החפץ חיים הגדול מגלה לנו סוד: לא, הרבה קודם! ברגע שבו נהג האדם להתחיל להתכונן לשבת במהלך חייו. כלומר, מי שהתחיל מוקדם בבוקר יום שישי — כבר בבוקר תולה מנעול על ה«תא» שבו התייסרה נשמתו, והולך לנוח. ואילו מי שבקושי הספיק להתחיל בצהריים — מביט בראשון בצער ובקנאה...
אולם צריך לדעת שזכותה של המצווה העצומה הזאת — ההכנה לשבת — יכולה לעמוד לאדם לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה. עדות לכך היא הסיפור המופלא הבא:
הרב יעקב דוד וילובסקי (הרידב״ז) היה מגדולי חכמי התורה בדורו. פעם אחת, כשהיה כבר בגיל מבוגר (באותה תקופה כיהן כרבה של סלוצק וכראש הישיבה), חלה במחלה קשה.
בשוכבו במיטתו, כשהוא סובל מהמחלה הקשה, ראה הרב לפתע את נשמתו עולה מעלה. שם, למעלה, חיכו לו דיינים.
- גזר הדין היה חד־משמעי, - סיפר הרב וילובסקי, - היה עליי למות ולהשיב את נשמתי לעולמות העליונים. אולם הרשו לי לטעון להגנתי. אמרתי לדיינים: "כעת אני עמל על פירוש לתלמוד הירושלמי. כפי שידוע להוד מעלתכם, לתלמוד הזה יש מעט מאוד פירושים, כך שזו תרומה חשובה מאין כמותה לעולם התורה".
"נו, - דחו הדיינים את דבריו, - יש לא מעט חכמי תורה שיוכלו להשלים את מפעלך האדיר, למרות כל נחיצותו. זו אינה סיבה מספקת להאריך את חייך".
- אז, - ממשיך הרידב״ז, - ניסיתי להגן על עצמי מכיוון אחר: "כל חיי אני תורם כדי לעזור לאלמנות וליתומים. והרי לחסד אין מחיר!"
חברי בית הדין של מעלה השיבו בחוסר סבלנות: "גם זו אינה סיבה מספקת להארכת החיים. תמיד אפשר למצוא גבאים (אוספי תרומות) ישרים ומסורים מאוד, שידאגו לאלמנות וליתומים לא פחות טוב ממך! יש לנו די צדיקים כאלה!"
בשניות האלה, שנמשכו כנצח, הרגיש הרידב״ז חסר אונים לחלוטין. הוא רצה לחיות, הוא ידע שעוד יוכל לעשות רבות למען העולם הזה, אבל לא מצא לעצמו שום זכות שתטה את כף המאזניים. ופתאום נזכר!
"דיינים נכבדים, אמר הרב, לפני שתחרצו את הדין הסופי, ברצוני לספר לכם שאשתי ואני מקבלים את פני שבת המלכה כבר בתחילת יום שישי (כלומר, ביום חמישי בערב – הערת המתרגם)! בשעה זו הבית כבר מסודר ונקי לחלוטין, על השולחן פרושה מפה צחורה כשלג, פמוטי הכסף נוצצים על המגש, בכוסיותיהם מנצנץ שמן הזית בגוון ענברי, מאכלי השבת הוכנו מכל הלב, ובאוויר נישא ניחוח השבת. וביום שישי עצמו אני חושב מה עוד אפשר להוסיף לכבוד השבת המתקרבת. נדמה לי שאין עוד יהודי בעולם שמוסיף לשבת כל כך הרבה כמוני".
הדיינים נאלמו דום. זה היה הטיעון המכריע. כנגדו לא היה להם מה להשיב. בית דין של מעלה פסק להאריך את חייו של הרידב"ז בעוד 20 שנה.
בשנים הללו הספיק הרב וילובסקי להשלים את פירושו המפורסם לתלמוד הירושלמי, להגיע לארץ ישראל, להתיישב בצפת ולהקים ישיבה נפלאה, שמנתה (כבר אז!) 150 תלמידים.