הרב שמשון דוד פינקוס
נאמר בספר איוב (26:7): «(הקב״ה) תולה ארץ על בלימה (ריק)». המילה בלימה, שתורגמה כ«ריק», פירושה המילולי: בלי מה – על שום דבר. מכאן לומדים חכמינו: «העולם מתקיים רק בזכות מי שעוצר (בולם, פועל הנגזר מבלימה) את עצמו בשעת מריבה, כפי שנאמר: “תולה ארץ על בלימה (כאן — “על ריסון עצמי”)”».
הקב״ה «תולה את העולם» (כלומר, מתנה את קיום העולם) באדם ששותק בשעת מריבה. אדם כזה הוא יסוד קיומו של העולם כולו.
כאן אנו מגלים גדלות שנרכשת בדרך מפתיעה לחלוטין: בלי עמל בתורה ובמצוות, רק בשתיקה בשעת מריבה. בדומה למה שאמרו חכמינו: «כל מי שישב ולא חטא, נותנים לו שכר כאילו קיים מצווה».
צריך להבין איזו גדלות טמונה בשתיקה, בעצירת המילים שכבר עמדו על קצה הלשון.
ידוע שהמלאכים אומרים שירה. מהי שירת המלאכים? «קדוש, קדוש, קדוש», ו«ברוך כבוד ה׳ ממקומו (ממקומו)». אולם יש סוג אחר של מלאכים הנקרא חשמל (המוזכר בנבואת יחזקאל). הגאון מווילנה מסביר שהמילה הזאת מורכבת משתי מילים – חש (לשתוק) ומל (מן המילה ממלל – לדבר). כפי שנאמר במסכת חגיגה: «לפעמים שותקים, לפעמים מדברים», והגאון מוסיף שמדובר בחזרת החזן על תפילת העמידה.
כשמשבחים את הקב״ה, חייבים להגיע לשלמות כזאת של שירה – דיבור יחד עם שתיקה. תפילת העמידה שאומר החזן היא שירה, וגם שתיקתם של שאר המתפללים היא שירה, ויחד יש כאן שירה מיוחדת ומופלאה, שמהותה: חש – מל.
יש שתי דרכים לשיר לקב״ה: יש מנגינה של «קדוש, קדוש, קדוש» ושל «ברוך כבוד ה׳ ממקומו (ממקומו)», ויש מנגינה של שתיקה.
מתברר ששתיקה אינה רק הימנעות מחטאים. השתיקה היא בעצם שירה.
אצל אליהו הנביא מובא תיאור שירת המלאכים: «ויאמר (לו הקב״ה): צא ועמוד על ההר לפני הבורא… והנה הקב״ה עובר ורוח גדולה… הבורא אינו ברוח… ואחרי הרוח – רעש, הבורא אינו בלב… ואחרי האש – קול דממה דקה» (מלכים 1, 19:11-12). שיאה של השירה הזאת הוא «קול דממה דקה», כפי שנאמר בתהילים: «לך דומייה תהילה». השבח הגדול ביותר הוא הדממה.
נתאר לעצמנו: אם נכנס לישיבה תלמיד חכם גדול, כולם מנמיכים את קולם ומתחילים לדבר בלחש. אבל אם זהו גדול חכמי התורה, מנהיג הדור – כולם פשוט משתתקים, ובאולם משתררת דממה!
השתיקה היא השירה הגדולה ביותר, גדולה אף מן השיר היפה ביותר שקיים.
וחכמינו אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? «תולה ארץ על בלימה (ריסון עצמי)» – כאשר אדם יודע לשתוק לכבוד שמיים. כשהוא כמעט מתפוצץ מרוב רצון לומר ולו מילה, לעקוץ את האחר, להראות שהוא חשוב יותר. אבל הוא זועק – בשתיקה – לכבוד הקב״ה. זוהי הגדלות הנשגבה ביותר!
הכינה גב׳ לאה שוכמן