הרבנית לאה גנס
סביר להניח שכולם מכירים את המשל העממי שמקורו במזרח, על סבא, ילד וחמור. טוחן זקן רכב על חמור, ונכדו הלך לצדו. אבל האנשים לא היו מרוצים: הזקן רוכב והילד הקטן הולך. הסבא ירד מהחמור והושיב עליו את נכדו, אבל שוב האנשים לא היו מרוצים. אז ניסו שניהם לרכוב יחד על החמור, אבל האנשים לעגו גם לאפשרות הזאת… הסיפור הסתיים בכך שהסבא והנכד הלכו ברגל, והחמור הקטן רכב על גבו של הסבא. [יוצאי ברית המועצות מכירים את המשל בעיבודו של ס. מרשק, ״איפה ראו דבר כזה? איפה שמעו דבר כזה?״]
איזו מסקנה אפשר להסיק מן המשל הזה? מי שאינו פועל על פי ההיגיון שלו, אלא מקשיב כל הזמן לאחרים, נעשה בסופו של דבר מגוחך בעיני הסובבים אותו.
הנושא שלנו היום הוא — האם נכון לנהוג כפי שהחברה מכתיבה לנו? או שצריך ללכת בדרך שלנו? אצל ילדים השפעת הסביבה חזקה הרבה יותר, ואצל מבוגרים היא חלשה יותר, אך עדיין קיימת. אז מה עלינו לעשות?
מחברה רעה — אל המדבר
הרמב״ם אומר על כך (הלכות דעות 6,1): «מטבעו נוטה האדם ללכת בדעותיו ובמעשיו אחר חבריו וקרוביו, ולנהוג כפי שמקובל בעירו. לכן עליו להשתדל להתקרב לצדיקים ולשבת תמיד (בחברת) חכמים, כדי ללמוד ממעשיהם… ולהתרחק מרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד מהתנהגותם». בהמשך הרמב״ם כותב שאם האדם מוקף בחברה רעה, עליו לחיות «לבדו» (לא להתקרב לשכנים). ואם החוטאים שסביבו רעים עד כדי כך שאינם מניחים לו לחיות בשלווה כל עוד לא יהיה כמותם, ואינם מאפשרים לו לברוח למקום אחר, אז «ילך למערה, לסבך קוצים או למדבר, ובלבד שבשום אופן לא ילך בעקבות מעשיהם».
הרמב״ם מזהיר אותנו באופן חד וברור שאם אנו מוקפים ברשעים, עלינו להיפרד מהם, משום שאיש אינו יכול לערוב לעצמו: «אחיה בקרב חוטאים, אבל אעמוד בזה. השקפותיי איתנות, לא יקרה לי דבר». האמת היא שהאדם הוא יצור חברתי, והחברה משפיעה עליו גם ללא רצונו. הדבר נכון גם לגבי מבוגרים, אך נכון עוד יותר לגבי ילדים. ילדים, שהשקפותיהם עדיין לא התגבשו, מושפעים ללא ספק מסביבתם. בכל מקום שבו נשים אותם, אין סיכוי שלא ילמדו משהו.
פעם שוחח החזון איש עם האדמו״ר מסאטמר. השיחה נסבה על הקטע שצוטט לעיל מתוך «הלכות דעות» של הרמב״ם, ועל מה שאפשר לכנות בימינו «מערה, מדבר», כלומר מקום מפלט מהשפעת העולם שסביבנו. החזון איש אמר שבימינו אלו הישיבות הקדושות. יש בהן עולם מיוחד במינו, הסגור בפני השפעות מבחוץ.
מולנו נמצאת ישיבת «קפלן». לפעמים, כשאנו יוצאים למרפסת, אנו רואים את הבחורים יושבים שקועים בלימוד, בתוך המציאות שלהם. בכל פעם שאנו מסתכלים — בבוקר, בצהריים, בלילה — תמיד יש מי שיושב ולומד. יש הלומדים עד שעה מאוחרת ויש הקמים לפני עלות השחר — הלימוד אינו נפסק. הבחורים חיים שם לעצמם, כמו במדבר, מנותקים מהעולם שבחוץ. הם מהווים את החברה זה של זה, והעולם שסביבם אינו חודר פנימה.
מבחן לקונפורמיות
לפעמים השפעת הסביבה חזקה כל כך, שאפילו ההיגיון והתבונה אינם יכולים לעמוד מולה.
בשנת 1951 ערך החוקר האמריקאי סולומון אש מחקרים מעניינים בקרב סטודנטים. במסווה של «בדיקת ראייה» נבחנה הנטייה להיות מושפעים מאנשים אחרים (קונפורמיות). שמונה אנשים הוזמנו לחדר הרצאות. כל אחד קיבל זוגות של כרטיסים: בראשון הופיע קו אנכי אחד, ובשני — שלושה, שרק אחד מהם היה באותו אורך כמו הקו שבכרטיס הראשון. משימת הסטודנטים הייתה פשוטה למדי — לענות על השאלה איזה משלושת הקווים בכרטיס השני הוא באותו אורך כמו הקו המופיע בכרטיס הראשון. בסך הכול הושוו במהלך הניסוי 18 זוגות כרטיסים. ס׳ אש הרכיב את קבוצות הסטודנטים כך שמתוך 8 אנשים רק 1 היה נבדק אמיתי, שסבר שמדובר ב«בדיקת ראייה». במהלך התשאול הוא ענה אחרון.
על שתי השאלות הראשונות כולם ענו נכון, אך לאחר מכן התחילו «המשתתפים השתולים» לתת תשובות שגויות במכוון (כולם נתנו את אותה תשובה). הם ענו בביטחון ובשלווה. ואז «הנבדקים» החלו לפקפק בתשובותיהם ולהתבלבל. אף שראו בבירור שהקווים שונים, מכיוון שהרוב בחר בתשובה אחרת, הם הלכו בעקבות הרוב.
כשלאחר מכן הסבירו להם שלא הייתה זו בדיקת ראייה, אלא מבחן לקונפורמיות, לשינוי הדעה האישית בהשפעת אחרים, שאלו אותם: «מדוע נתתם תשובות שגויות?». הם ענו שכיוון שהאחרים היו בטוחים כל כך בעצמם כשנתנו את התשובה השגויה, משמע שדווקא אנחנו טועים.
כך אושר שדעה אחידה, המשותפת לכל הסובבים, אכן משנה את נקודת המבט של האדם ואת ההיגיון שלו, אפילו בדברים בסיסיים ומובנים מאליהם. איננו יכולים להיות בטוחים, מבוגרים וילדים כאחד, שאם נגיע ל«חברה רעה», לא נתחיל לחקות את הסובבים אותנו.
הרבי מקוצק אמר משפט מופלא: «אם אני אני משום שאתה אתה, ואתה אתה משום שאני אני, אז אתה אינך אתה, ואני איני אני. אבל אם אני אני משום שאני אני, ואתה אתה משום שאתה אתה, אז אני אני, ואתה אתה». אם אדם אינו חי על פי השקפותיו שלו, אלא מביט כל הזמן באחרים ומחקה אותם, הרי שאין זה הוא, אלא מישהו אחר; ה«אני» הוא «אתה». אך אם כל אחד חושב ומקבל החלטות הגיוניות משלו, כל אחד נשאר הוא עצמו.
במה להיבדל?
החזון איש מדריך את הבחורים בספר המכתבים «קובץ אגרות»: «צריך להיזהר ולא לעשות מעשים מוזרים שאחרים אינם עושים. צריך להיזהר מכך מאוד». הוא מדגיש את המילה «מאוד».
זה עתה אמרנו שאין ללכת בעקבות הסביבה. אדם יכול לומר: «לא אכפת לי מה אחרים עושים. אני אנהג אחרת לגמרי. יש לי דעה מקורית משלי». אבל החזון איש מזהיר מפני מעשים מוזרים, השונים ממעשי האחרים. אז מה לעשות? ומה נאמר לילדינו — «נהג כמו כולם» או «לך בדרך שלך»? נראה לי שיש לחלק את התשובה לשני מצבים.
כאשר הסביבה רעה, יש לנהוג כפי שכותב הרמב״ם. אם קיימת סכנה להיגרר אחר השפעה רעה, עלינו להתרחק בעצמנו ולהרחיק את הילדים. צריך לפתח בילד כוח רצון חזק, כדי שיוכל לעמוד בלחץ. עליו לדעת שבדברים חשובים, במצוות, הוא אינו הולך אחר דעתה של חברה רעה.
ייתכן שנדבר על כך בהרחבה בהמשך, אבל חשוב לציין: מלכתחילה אין להעמיד את הילד בניסיון כזה ולשים אותו בחברה המנוגדת להשקפותיו. אין להזהיר אותו: «אל תלך בעקבותיהם» ולצפות שיעמוד בכך. התקווה שהילד יצליח להתמודד היא, לכל הפחות, מסוכנת.
אם ידוע לנו שאצל הילד של השכנים עלול בננו להיתקל במידע בלתי רצוי (ספרים, אמצעי תקשורת, סרטים), איננו יכולים לומר לו: «לך לשם, אבל אל תקרא ואל תצפה». אפילו למבוגר אין לעיתים קרובות די כוח להימנע מצפייה ומקריאה. קל וחומר לילד.
אבל אם קרה שהילד הגיע למקום כזה, צריך להיות לו כוח רצון חזק דיו כדי לעמוד בפיתויים, וצריכים להיות לו כלים לכך. החפץ חיים כותב בספרו הנושא את שמו, העוסק בהלכות לשון הרע, שלפעמים אדם נקלע למצב שבו כל הסובבים אותו הם לצים, כולם מדברים לשון הרע ולועגים לדברים שבקדושה. מה לעשות? הוא נותן כמה עצות למצב הזה: ללכת משם, לאטום את האוזניים בידיים… ובהמשך הוא כותב: אפילו אם יצחקו עליו — «מוטב שיקראו לך שוטה כל חייך מאשר שתחטא ולו לרגע לפני הקב״ה». אם בוחנים את «ימי חייו» של האדם לאור הנצח המצפה לנשמתו לאחר 120 שנה, מוטב להיחשב לשוטה בחיים האלה מאשר לאבד את חיי הנצח.
כשהחיסון אינו מספק הגנה
יש הורים הסבורים שצריך לתת לילד «חיסון» מפני דברים שונים, כלומר לאפשר לו להתנסות בהם מעט מעט «תחת השגחה», ואז הדברים השליליים האלה לא יוכלו להזיק לו. למשל, יש תנועות נוער שבהן בנים ובנות נמצאים יחד. הם סבורים שלא יקרה דבר…
בחינוך שלנו אין נוקטים בגישה הזאת. אנו סבורים שהילד ממילא מקבל יותר מדי «חיסונים» — די לצאת מהבית לרחוב, לחנות, לרופא. בין שנרצה ובין שלא — הילד נתון להשפעת הסביבה. לכן, ככל שהדבר בידינו — בבית ובמוסדות החינוך — אנו שומרים על ילדינו. לא נוכל לעשות זאת כל חייהם. אבל כשם שבחממה מגינים על הצמח מפני השפעות הסביבה ומפני חרקים, והוא גדל חזק ובריא, כך גם אנו שומרים על ילדינו. הילדים הם נבטים רכים שנמסרו לנו למשמרת, ועלינו, ככל האפשר, להגן עליהם ולשמור עליהם מפני מזיקים. צריך לבדוק אילו ספרים אנו נותנים להם לקרוא, לא לחשוף אותם להשפעת אמצעי התקשורת ולא לאפשר להם להיכנס לאינטרנט. לא לומר: «אנחנו סומכים עליכם, תוכלו לבחור בעצמכם את הטוב והאיכותי». לעיתים קרובות איננו יכולים לסמוך אפילו על עצמנו במצב כזה…
המשך יבוא
הכינה — גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה