הרבנית לאה גנס
הידמות לסביבה — זו ההגנה העצמית של הילד
מצד שני, נבחן את המצב בסביבה דתית. אם בגן נהוג שכל הבנים לובשים גרביים בצבע מסוים, אין צורך להלביש את הבן בגרביים בצבע אחר ולומר שלא אכפת לנו מה יחשבו עלינו, אבל נעשה את הדברים בדרך שלנו. אם בבית הספר לבנות לא נועלים סוג מסוים של נעליים, אין צורך לקנות דווקא אותו כדי להוכיח שבכל זאת ננעל אותן.
יש חיידרים שבהם נהוג שהבנים מגיעים רק עם תיקים, ולא עם ילקוטים. ואנחנו נשלח את הילד עם ילקוט, כי ״זה מה שיש בבית, אני לא ארוץ לקנות תיק חדש רק מפני שכך כולם מגיעים לחיידר״. לנהוג כך בילד שלנו זה לא הוגן כלפיו. הוא אינו חייב ״להתמודד״ עם זה; הלחץ של הסביבה הוא לחץ חזק מאוד.
אחד מבניי, כשהיה בקבוצה הראשונה בחיידר (גן־חיידר, בגיל 4,5 שנים), סירב פתאום לממרחים בכריך — הוא רצה רק לחם. בכל בוקר שאלתי אותו: ״מה למרוח לך? את זה?״
–לא.
– את זה?
– לא.
– אז מה?
– שום דבר.
– אתה רוצה שנקנה משהו אחר שאין לנו בבית?
– לא.
ואני ידעתי שהוא לא אוהב לחם יבש, שהוא מעדיף ממרחים. פעם אחת הוא בכל זאת נפתח וסיפר לי שהילדים האחרים חושבים שממרח בכריך הוא דבר מגעיל. במשך זמן מה הוא פחד כל כך ללכת נגד דעתם של אחרים, שאכל לחם יבש.
בתחילת החורף קניתי לו כפפות חדשות ומטרייה, אך הוא סירב לקחת אותן. אחרי היום הקר והגשום הראשון, בני חזר ואמר: ״אני רוצה כפפות ומטרייה״. מה השתנה? עד אז לא ירד גשם, והוא חשב שלא מקובל להביא כפפות ומטרייה, אבל באותו יום, בגלל הגשם, כולם הביאו כפפות ומטרייה — וגם הוא רצה.
כלומר, העיקר אינו שקר לו, אלא שהוא כמו כולם.
אחת מבנותיי, כשהייתה בכיתות הגבוהות בסמינר, רצתה מאוד להתאפר. לא ראיתי זאת בעין יפה: בזמני, בגיל כזה (15-16 שנים), עדיין לא התאפרו (אני מדברת על איפור קל). סירבתי, ובתי לא ביקשה שוב. כעבור זמן מה ניגשה אליי אחותה הצעירה, שהייתה נועזת יותר, ואמרה: ״כל הבנות בכיתה שלה כבר מתאפרות, ורק היא מסתובבת ככה״. התברר שאכן כך היה: כל הבנות מתאפרות, והיא מתביישת מאוד בכך שרק היא אינה מתאפרת. ובכל זאת היא שתקה בגלל ביישנותה. מכיוון שכיום זה מקובל במשפחות טובות, גם אני הרשיתי.
או דוגמה אחרת: הבנות התחילו ללבוש גרביונים של ״מבוגרות״ — בצבע בז׳ או בצבע גוף. בעבר זה לא היה מקובל. ועכשיו זו האופנה. ואכן, יותר ויותר בנות מתלבשות כך. אבל לא כדאי להיות הראשונים שמביאים זאת לכיתה. המתינו עד שהמגמה החדשה תשתרש, ואל תהיו בין הראשונים לקנות את הפריט החדש — כך הילדה לא תבלוט בכיתה. היא תהיה ״כמו כולן״. כאשר זה פריט חדש, הוא מושך את העין. לא משנה אם אלה גרביונים צהובים, אפורים או ירוקים — כל צבע כשר (חוץ מאדום), אך לא כאשר הצבע הזה בולט על רקע הכלל.
איננו יכולים אפילו לתאר לעצמנו מה עלול לעורר דחייה בקרב ילדים: נעליים, משקפיים, פריטי לבוש. כבר נכתבו סיפורים אמיתיים רבים על ילדים שלעגו למאפיינים מסוימים או לדברים מוזרים. אמא שולחת את הילד לבית הספר, והוא חוזר שפוף וקודר. היא אינה יודעת שבבית הספר הוא מושא ללעג. כדאי לנסות לעודד את הילד לדבר כדי לגלות מה קורה בבית הספר. הקטנים מספרים ביתר קלות; ילדים גדולים יותר עלולים לשתוק זמן רב על המתרחש, אך צריך לשכנע אותם שאנחנו מוכנים להקשיב.
מי הם ״כולם״?
כשהילד אומר ש״כולם״ מסתובבים כך, לא תמיד מדובר באמת בכולם. פעם אחת בתי חזרה מבית הספר נסערת מאוד והכריזה ש״כולן הולכות לבריכה״. כשניסיתי לשאול אותה על כל אחת מחברותיה, היא ענתה: ״היא לא, אבל חוץ ממנה כולן הולכות״. בפועל התברר שרק שתי בנות הולכות לבריכה. זה לא אומר שהילדה משקרת. פשוט מבחינתה שתי הבנות האלה הן ״כולן״. ההורים אינם צריכים להיכנע מיד להפצרות; צריך לבדוק עד כמה התופעה ״כבשה״ את הכיתה. אבל אם הילד נשאר לבדו מול הלעג, ולא מדובר בדברים בעלי חשיבות עקרונית, כדאי להתפשר.
אגב, כשבוחרים חוג, צריך לברר אילו ילדים נרשמים אליו. כדאי להתקשר למדריכת החוג ולשאול כיצד היא מעריכה את רמת הדתיות ואת רמת הפתיחות של הילדים. בחוג הילדים משתפים זה את זה במה שראו וקראו, ואיננו בטוחים כלל שהיינו רוצים שילדנו יכיר את הדברים האלה. ייתכן שאפילו לא נדע שהילד שמע משהו שלא היה צריך לשמוע, או ראה בבית משהו אסור. יש לשים לב במיוחד לחוג שחייה.
אם הילדים מתעקשים מאוד על משהו לא הגיוני, אני תמיד בודקת אם זה באמת קורה בכיתה; ייתכן שזה לחץ של הסביבה. אם זה דבר רע, לא משנה שכל הבנות בכיתה עושות אותו — זה לא יקרה. אם הדברים נוגעים ליסודות, לעקרונות החשובים לי, אשכנע את הילד להיות חזק ולא להיכנע.
ידוע שיש הבדל מהותי בין דגים כשרים לדגים שאינם כשרים: דגים כשרים מסוגלים לשחות נגד הזרם. דגים שאינם כשרים שוחים רק עם הזרם.
כאשר ילד נתקל בדברים רעים, עליו לדעת לשחות נגד הזרם.
בנוגע להתנהגות, יש לזכור שזה עניין פנימי, וכאן חשוב להסביר לילד שמותר להיות שונה. בתי סיפרה שאף אחת אינה מקשיבה למורה החדשה, שמחליפה את המורה הקבועה. כל הבנות שרות בשיעור, מפריעות ואינן נשמעות לה. מדוע המורה אינה מתייעצת עם המנהל? מפני שהיא יודעת שמיד יסלקו אותה ויחליפו אותה. לכן הכול המשיך כך. אמרתי לבתי שגם אם כולן יתנהגו רע, במקרה הזה היא אינה צריכה להצטרף אליהן. התנהגות רעה — בזה אסור לנהוג כמו כולם.
הרף נקבע
יש דברים שמקובלים במקום מסוים, וגם אם אינם מוצאים חן בעינינו, כל עוד אינם רעים במהותם, כדאי להסכים ולקבל אותם. יש ישיבות שבהן מקובל רף גבוה בלבוש. הבחורים קונים פריטים יקרים, ולעיתים קרובות המשפחה אינה יכולה לעמוד בהוצאות כאלה. אבל אם ההורים כבר הכניסו את בנם לישיבה כזאת (כמובן, צריך לברר מראש לאן שולחים את הילד), אי אפשר לומר אחר כך: ״אתה הולך ללמוד כאן כי זה מקום טוב ומתאים לך, אבל אתה לא מבקש מאיתנו שום חולצות וחליפות יקרות. אנחנו קונים פעם בעונה, ולא את הכי־הכי, אלא את מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו״. אם שולחים לשם את הילד, יש להביא בחשבון את כל השיקולים כדי שיהיה לו נוח — ובכלל זה את הלבוש.
אומנם ידוע לנו שהיו מקרים יוצאי דופן שבהם ילדים התמודדו, ואף בהצלחה, עם תנאים חיצוניים שלא התאימו לגמרי למשפחה, אך בדרך כלל צריך לברר ולבחור לילד מוסד לימודים שאופיו אינו עומד בסתירה למקובל בבית. [הערת המערכת: אולם אם הילדים בוחרים בישיבה טובה בסך הכול (והבנות — בסמינר), גם אם הדבר אינו תואם לגמרי את מנהגי הבית — אסור להילחם בזה!]
לכל ילד תכונות משלו, שעל פיהן אפשר לבחור לו מוסד לימודים.
לבת אחת מתאים סמינר שבו לומדים את המקצועות לעומק רב יותר, לאחרת — סמינר בעל תוכן רוחני יותר, סגור יותר, ולשלישית — סמינר קטן יותר, עם כיתות קטנות ויותר תשומת לב מצד המורות. צריך להתאים את הבחירה לאופי. עם זאת, מוכרת התופעה שאם בת אחת הלכה לסמינר מסוים, סביר שגם האחרות ילכו לשם. אצל הבנים, בדרך כלל כל אחד מתקבל לישיבה המתאימה לו.
לנגד עיניי עומדת דוגמה של אישה אחת מקורס ״הדרכת הורים״. האישה הזאת אמרה שלעולם לא תסלח לאמה על ששלחה אותה ללמוד בסמינר של גור (זרם בחסידות). שכנתי, שהעבירה את הקורס, הייתה דווקא חסידת גור ונעלבה: ״מה כל כך רע בגור?״ האישה השיבה שאין שום דבר רע, אלא שמשפחתה לא הייתה משפחה של חסידי גור, וכנראה שלחו אותה לשם משום שהסמינר היה קרוב לבית. הילדה לא הייתה מוכנה לקודים חברתיים אחרים. ולא מדובר רק בלבוש. כשכל בנות כיתתה דיברו על חתונה במשפחת האדמו״ר, על טישים, על דברים מסוימים האופייניים רק לחסידי גור — הילדה הזאת לא יכלה להשתתף בשיחה. היא הרגישה זרה כל הזמן. ועד היום היא סבורה שאמה עשתה טעות איומה.
דרך התפתחות משלו
על ההורים לקבל את דעת החזון איש ולשים לב אם הילד מתנהג באופן מוזר. לפעמים ילד מחליט לנהוג ב״צדיקות״ מיוחדת, לקבל על עצמו דרכי התנהגות שנראות מוזרות אצל נערים בני זמננו (ייתכן שלמד אותן מגדולי האדמו״רים, מצדיקים גדולים שהגיעו לכך אחרי שנים רבות של לימוד תורה ועבודה על עצמם), ושאינן מתאימות לגילו. הילדים האחרים חושבים שהוא מוזר, ובהמשך הוא אכן נעשה ״מוזר״. צריך להיזהר בזה.
אדם צריך לדעת לפתח את אישיותו, את ה״אני״ שלו, בלי לבלוט על רקע הסביבה.
בספר מלאכי (3:18) נאמר: ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו״. הגמרא מסבירה את הפסוק באמצעות ההבדל בין אדם שחזר על לימודו 100 פעמים לבין מי שחזר עליו 101 פעמים. הרב וולבה אומר על כך: האם מי שחזר על לימודו 100 פעמים אינו עובד את הקב״ה? רק מי שחזר 101 פעמים? הרב משיב שבאותם ימים כולם למדו בעל פה, והיה מקובל לחזור דווקא 100 פעמים. אבל מי שחזר פעם נוספת השקיע מעט יותר מאמץ מכל האחרים — ועליו נאמר שהוא ״עובד אלוהים״. מכאן אנו מסיקים שהשקעת מאמץ ומחשבה, והבחירה שלא ללמוד כמו כולם, בדיוק 100 פעמים כמקובל, אלא לחזור פעם נוספת — הן ההבדל ״בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו״. הדבר מראה לנו שחשוב לבטא את עצמנו דווקא במצוות שאנו יכולים לקיים באופן ייחודי — מתוך מחשבה עמוקה יותר ובכוונה הראויה. כיצד בדיוק נוכל להעמיק בלימוד התורה — בכוחות הייחודיים שלנו, בשכל הייחודי שלנו.
כל אחד צריך להתבונן בעצמו, בכוחותיו הפנימיים שהקב״ה העניק דווקא לו לשם ייעודו.
כשבאים לנחם אבלים, נהוג לומר: ״המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״. מדוע הקב״ה? הרי אנחנו באנו לנחם אותם? מפני שאין אדם אחד שאפשר להחליף באדם אחר. כל אדם ייחודי לחלוטין. אי אפשר לומר: הוא היה רב, הרי נשארו עוד רבנים רבים. היא הייתה עקרת בית — הרי יש בעולם עוד עקרות בית רבות. העולם מאבד אדם שאין לו תחליף. היחיד שיכול לנחם את האבלים הוא הקב״ה בעצמו. רק הוא יכול למלא את מקומו של האדם הזה בעולם ולהשיב אותו כשתתרחש תחיית המתים.
אדם צריך לדעת שמקומו בעולם ייחודי, ושאיש אינו יכול למלא במקומו את שליחותו.
השימוש בכוחות שהקב״ה העניק לנו למילוי תפקידנו בעולם הזה — הוא הדבר שבאמצעותו נוכל להתבלט בסביבה. לא בחיצוניות — ממילא כל בני האדם שונים זה מזה — אלא דווקא בפנימיות. אפשר להעביר את כל החיים בהתנהגות כמו האחרים: להתפלל כמו אחרים, ללמוד כמו כולם. ואפשר לקום בבוקר ולהחליט: היום אהיה אני עצמי, אקיים מצוות כפי שרק אני יכול. דרושה מחשבה רבה על השימוש הנכון בכוחות שהבורא העניק לנו. הדבר נוגע הן לנו והן לילדינו. צריך להסביר לילד שמכיוון שבא לעולם, ודאי יש בו תכונות מסוימות שעליו לפתח ושהעולם זקוק להן — אחרת הוא לא היה קיים.
הכינה — גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה