הרבנית לאה גנס
בשיעורים הקודמים דיברנו על איך לבקש סליחה ואיך לקבל התנצלות.
היום נדבר על חשיבותה ומהותה של ההתפייסות בין בני אדם.
אין בית בעם ישראל, אולי למעט בתיהם של גדולי חכמי הדור, שאין בו ויכוחים. לפעמים יש גם מריבות – וזה נורמלי, היה מוזר אילו לא היו, בהתחשב בכך שהאיש והאישה הם בריות שונות כל כך. נוסף על כך, כל אחד מביא למשפחה את תכונותיו האישיות, וגם משקף את החינוך שקיבל בבית הוריו. לכן, מטבע הדברים, ויכוחים ומריבות הם חלק בלתי נפרד מחיי הנישואין. וככל שהבעל והאישה, נוסף על כל השאר, מתווכחים גם על מי העומד בראש והחלטתו של מי היא הסופית, כך המריבות נעשות סבירות ובלתי נמנעות יותר.
קשה במיוחד לדור שלנו, שבונה בית יהודי בעידן של מהירויות עצומות, כשהכול נעשה בריצה ובחיפזון. לאנשים אין זמן להקשיב זה לזה, ואפילו להקשיב לעצמם. חוסר הסבלנות הזה מוביל להתפרצויות של כעס וזעם. העובדה שאדם נמצא כל הזמן במצב של לחץ מקטינה את הסיכויים להבנה הדדית, שגם כך אינם גדולים. כנגד זה עלינו לעבוד על המידות שלנו, הבה נוותר זה לזה ונקשיב זה לזה. הרי הניסיון לגבור בצעקות על הצד השני בכל מחיר ולהוכיח שאנחנו צודקים מוביל בדרך כלל לכך שאין לו שום רצון להקשיב.
בגישה נכונה, בעיות קטנות יישארו קטנות ויהיה אפשר לפתור אותן בקלות יחד – אם לא מנפחים אותן.
קשיים קטנים עלולים לתפוח כבצק שמרים ולהוביל לגירושין, חס ושלום. לעיתים קרובות, כשדנים בתיק גירושין, מגלים הרבה בעיות קטנות, אף שסובלנות הדדית הייתה יכולה להחליק ולצמצם את כל החיכוכים האלה.
אנחנו, הנשים, יצורים הנתונים לשינויים ולתנודות הורמונליות: היריון, לידה, שינויי מצב רוח מדי חודש וקשיים כלשהם עם הילד עלולים להוציא אותנו מאיזון. לעיתים קרובות במצב כזה אנחנו עלולות להתפרץ ולומר הרבה דברים מיותרים – דברים שבשום אופן לא היינו אומרות במצבנו ה"רגוע" הרגיל. אבל "מילה אינה דרור: משעפה, אי אפשר לתפוס אותה". מילה היא כמו חץ, אי אפשר להחזיר אותה לאחור, ואין לנו דרך לדעת כיצד תפגע.
ב״שולחן ערוך״ כתוב שעלינו לגשת ולבקש סליחה מאדם שפגענו בו. במשפחה מזדמנות שוב ושוב הזדמנויות להתנצל. ראשית, כפי שאמרנו, הבעל והאישה הם הפכים הנמשכים זה לזה, ושנית, יש הילדים, שגם מהם אין בושה לבקש סליחה אם פגענו בהם.
ההתפייסות צריכה להיות ביחס הולם לפגיעה, כשם שהתרופה מתאימה לפצע.
אם זאת רק שריטה והבחנו בה בזמן – מורחים יוד, מדביקים פלסטר – ובעזרת ה' היא תגליד. אבל אם מניחים לפצע להזדהם, אם לא שמים לב לבעיה בזמן, תופיע מוגלה, הזיהום יתפשט, החום יעלה – וכבר תהיה סכנה לכל הגוף. יידרש טיפול רציני יותר, ממושך ויקר.
פגיעה אינה אלא שריטה בנפשו של הזולת. כל עוד הפגיעה טרייה, צריך למהר ולרפא אותה, להתפייס עם הבעל, עם הילד. אם פגענו עמוק, נגענו בנקודה רגישה, וזאת אינה רק שריטה, גם התרופה צריכה להיות רצינית יותר. צריך לחשוב איזו התנצלות בדיוק תידרש מאיתנו. ולשם כך עלינו לשים את עצמנו במקומו של מי שנפגע.
לפעמים נדמה לנו שלא אמרנו שום דבר מיוחד.
אנחנו כלל לא היינו נפגעות ממילים כאלה. אבל אנחנו נדרשות ״להיכנס לעורו״ של אדם אחר, להרגיש מדוע הדברים פגעו בו. ואז נבין לאיזו התנצלות הוא מצפה.
פעם הגיעו אלינו הביתה בני זוג שרצו שבעלי ישכין שלום ביניהם. הם ישבו בסלון, ואני הייתי במטבח וניסיתי שלא להקשיב, אבל זה היה בלתי אפשרי, כי הם דיברו בקול הולך וגובר. כל אחד נזכר בכל הפגיעות שהשני פגע בו. הם התלהטו יותר ויותר, לאחר שמצאו בבעלי ״אוזן קשבת״. אף שהוא ניסה לעצור את שטף המילים וביקש: ״בסדר, הקשבנו זה לזה, בואו נחשוב עכשיו איך ממשיכים לחיות. בואו נראה מה אפשר לעשות״. אבל הם לא רצו לבחון דבר מחדש – רק להתענג על פגיעות העבר. הם כמעט לא נתנו לבעלי להשחיל מילה… וכך הם הלכו – כל אחד עם הפגיעות שטיפח.
התפייסות דורשת כוחות רבים.
אנחנו משקיעים כוחות במה שחשוב לנו. אם שלום הבית חשוב לנו, צריך לעצור בתוך זרם הפגיעות ולחשוב איך לא להרוס את הבית שלנו. יידרשו מאמצים לא מעטים בכל שלבי ההתפייסות: לעצור את עצמנו במערבולת הפגיעות, לבחון מה חשוב לי יותר, למצוא את הכוחות ללכת לקראת בן הזוג, לבקש סליחה ולקבל התנצלות. אבל למי שרוצה רק לנצח בכל מחיר, לצאת ״צודק״ ולהצביע על האשמים – זה מבוי סתום. הוא אינו מוביל לשום מקום.
בני הזוג האלה לא רצו לחשוב על עתיד משותף, הם רצו רק להאשים זה את זה, רק לשפוך את כל מה שהצטבר, לנצח בוויכוח שנמשך שנים – ושהכול יירד לטמיון. איש מלבדם אינו יכול להציל את הקשר שלהם. כדי לבנות בית יהודי צריך להקים… גשרים. כמה שיותר. אחרי כל מריבה.
המשך יבוא
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה