הרבנית לאה גנס
בספר «שאל אביך ויגדך» מובא סיפור על בחור שחלה לפתע. מצבו הלך והחמיר, והמחלה התקדמה. באותה תקופה עדיין לא ידעו כיצד לטפל במחלה הזאת, והבחור הלך ודעך לנגד העיניים. יעצו לו ללכת אל החפץ חיים ולבקש שהצדיק יברך אותו.
בתחילה סירב החפץ חיים ואמר שכוח הריפוי של ברכותיו אינו גדול כל כך, אבל הבחור המשיך להפציר ובכה. אז אמר החפץ חיים: «יש עיירה קטנה, רחוקה מכאן. סע לשם ובקש ברכה מרב העיירה. אני אומר לך זאת בתנאי אחד: לאחר שתירפא, אל תספר בשום אופן לאיש מה יעצתי לך». אמר ועשה. הבחור אזר כוחות ונסע לקבל את הברכה. הדרך הייתה ארוכה – שבועיים לכל כיוון. כשהגיע, פנה הבחור ללא דיחוי אל רב העיירה. הלה הופתע מאוד: «שאני אברך? החפץ חיים עצמו שלח אותך אליי? זה מוזר… מי אני שאברך. אבל אם החפץ חיים עצמו אמר, בוודאי, אני מברך». הדרך חזרה ארכה עוד חצי חודש. כשהגיע לעירו, נרפא הבחור לחלוטין, ברוך ה׳.
עם הזמן התחתן ונולדו לו ילדים. השנים חלפו. לפתע חלתה אחות אשתו באותה מחלה שבה חלה הוא. אשתו, שידעה מה קרה לו לפני נישואיהם, ביקשה מבעלה לגלות כיצד הצליח להירפא. הוא שמר על שתיקה והתחמק, מתוך שזכר את התנאי שהציב לו החפץ חיים. אבל היא התעקשה, כפי שרק נשים נשואות יודעות להתעקש. בשלב מסוים לא היה מסוגל עוד לשאת את דמעותיה ואת תוכחותיה של אשתו – וגילה לה את הסוד. כשסיים לספר, הרגיש רע – והתברר ששוב חלה באותה מחלה. הרב שאליו נסע אז כבר הזדקן ונפטר בינתיים. אולם החפץ חיים עדיין היה בחיים, אף שהיו אלה שנותיו האחרונות והוא היה חלש וחולה. כשהגיע אל הצדיק, נפל גיבור סיפורנו לרגליו, בכה והתחנן שיסלח לו: הוא נאלץ לגלות לאשתו את כל האמת, הוא מתחרט מאוד ומבקש מן החכם לתת לו עצה אחרת כדי להירפא. החפץ חיים נאנח ואמר: «אתה חושב ששלחתי אותך לעיר רחוקה כדי לקבל ברכה ולהירפא? בכל שלושים הימים שבהם היית בדרך צמתי והתפללתי עליך יום אחר יום, כדי שתזכה לרפואה. [הכוונה היא שביום צם, ובלילה אכל.] הקב״ה שמע את תפילותיי וריפא אותך. אבל כעת אני כבר זקן וחלש, ואין לי כוחות לצום זמן רב כל כך. לא אוכל לעזור לך עכשיו».
אנו רואים שבסיפור הזה לא היו שום סגולות, אלא רק כוח תפילתו של החפץ חיים. כוחה המופלא של התפילה
בספר «שורשי הניגון» מספר הרב דוד זריצקי (שהיה בעצמו מתלמידי ישיבת נובהרדוק) על מקרה שהיה עד לו. הדבר התרחש בחיי החפץ חיים. אחד הבחורים בישיבת נובהרדוק החל לפתע להשמין במהירות רבה. דבר לא הצליח לעצור את התהליך. הוא הלך והתרחב עוד ועוד, בלי קשר לאוכל ולתנאים אחרים. לקחו אותו לבתי החולים הטובים ביותר, אבל אף אחד מהרופאים לא הצליח להסביר מה קורה לו ולאבחן את מחלתו. במשך שתים עשרה שנה סבל ופנה לגדולי המומחים בתחום הרפואה, אך לשווא. המצב הגיע לידי כך שלא היה מסוגל עוד לקום מהמיטה, ולא יכול היה להזיז יד או רגל. עיניו היו כמעט עצומות בגלל הצטברות שומן על עפעפיו. האכילו אותו, משום שלא היה מסוגל להביא את הכף אל פיו בעצמו. היה צורך לנגב ממנו את הזיעה ולסלק פירורים ממיטתו. הוא הפך לאדם אומלל וחסר אונים. רק כמה אצבעות ביד אחת עוד היה מסוגל להזיז, כדי להראות שהוא חי.
כולם ריחמו מאוד על המסכן והתייסרו בשאלה מדוע המוות אינו בא אליו כדי להקל את ייסוריו. חבריו מהישיבה חששו מאוד שהרופאים ירצו בחשאי «לפטור אותו מסבלו», ולכן ארגנו לידו תורנות מסביב לשעון, למדו, התפללו וקראו תהילים.
במשך 12 השנים האלה ניסו תרופות שונות, ובהדרגה כבר התעייף הבחור מן הניסיונות – לא רצה דבר והיה אדיש. אבל יום אחד התעורר בו לפתע רצון להרים מעט את ידו ולהניח תפילין. החבר ששמר עליו באותו רגע הופתע מאוד: «אתה מתכוון להניח תפילין? הרי אינך מסוגל להביא כף אל פיך! מה קרה לך?»
גם החולה המסכן עצמו היה המום, אבל רצונו להניח תפילין היה כה ברור ועז, שהוא המשיך להתעקש. אז, בניסיון להוכיח לעצמו שאין לו מה לחלום על כך, אמר לעצמו: «מה אתה רוצה?! הרי אפילו לא תוכל להרים את היד לגובה העיניים!» אבל כשניסה לעשות זאת, הרגיש פתאום שידו מתרוממת בקלות, כאילו אין לה משקל. והוא הרים אותה מעל לראשו. מרוב תדהמה «שכח» את היד מעל הראש. באותו רגע נכנסה המטפלת עם מגש אוכל. כשראתה שידו של החולה, שעד אז לא היה מסוגל לזוז, מורמת, הפילה את המגש מרוב בהלה, צעקה ורצה לקרוא לרופאים. כשהרופאים נכנסו לחדר האשפוז, הוא כבר ישב על המיטה. כעבור זמן קצר ניסה לקום, כשהוא אוחז במעקות המיטה — והצליח! הרופאים לא האמינו למראה עיניהם. מקרה חסר תקדים. הבחור עצמו לא הצליח להסביר מדוע התעורר בו פתאום הרצון להרים את היד — מניין בא הרצון הבוער הזה.
כעבור זמן מה קיבל מכתב. המכתב היה מאדם צדיק שנטל על עצמו את טורח איסוף התרומות לטיפול בבחור — באותם ימים לא היה ביטוח, והטיפול, השהייה בבית החולים וגם האוכל הכשר עלו כסף רב. האיש נסע בעריה ובכפריה של ליטא ואסף כספים. כשהגיע לראדין, חשב שאם הוא כבר כאן, כדאי להיכנס גם אל החפץ חיים — אולי הצדיק יציע דרכים לריפוי ולהצלה של הבחור החולה והמסכן. החפץ חיים ביקש לשמוע פרטים נוספים על הבחור — האם הוא לומד, כיצד הוא מקיים מצוות. «בוודאי, זה בחור מישיבת נובהרדוק! הוא ירא שמים ולמד תורה בשקידה רבה, עד שאירעו לו המאורעות המצערים. גם אם היו לו חטאים, שתים עשרה שנים של ייסורים כאלה היו צריכות למחות אותם לגמרי!» החפץ חיים ביקש שימתין לו, ניגש לפינת החדר ובמשך רבע שעה התפלל ובכה, וביקש רחמים על החולה המסכן. אחר כך פנה אליו ואמר: «מסור לו שהוא יזכה לרפואה שלמה, בעזרת ה׳». המבקש הביט בשעון ורשם לעצמו מה הייתה השעה. ובמכתב כתב באיזו שעה פנה אליו החפץ חיים. התברר שבשעה שבה החל החפץ חיים להתפלל, בער בבחור הרצון להרים את היד ולהניח תפילין, וכעבור רבע שעה, כשהחפץ חיים סיים את תפילתו, קם הבחור על רגליו. דיוק מופלא!
זהו כוחה של תפילת חכם וצדיק. אבל גם לתפילות שלנו יש כוח שאי אפשר לתפוס.
ועוד סיפור מתוך שבועון יהודי. את הסיפור כתב אביו של ילד בן עשר. הוא כותב על בנו, ילד מוכשר ונבון, שמשום מה הציקו לו חבריו לכיתה בחיידר, בלי סיבה נראית לעין. האב הלך לשוחח עם המלמד ועם המנהל, ופנה ליועץ משפחתי לענייני חינוך. לבסוף הגיע כל הצוות החינוכי למסקנה שהילדים המציקים לבנו פשוט אינם מחונכים, ואין מה לעשות. «נסו להעביר אותו לכיתה המקבילה». הילד לא רצה לעבור, כי את הצרות האלה כבר הכיר, אבל מה יהיה בכיתה החדשה? האם לא יהיה גרוע עוד יותר?
כל זה השפיע לרעה על אופיו. הוא הסתגר בעצמו, מיעט להתרועע עם בני גילו, וניסה בכל תירוץ להישאר בבית ולהיעדר מהחיידר. אביו של הילד שוחח עם הילדים עצמם, אך הדבר לא הועיל. הוא ניסה הכול, אבל הבעיה עדיין לא נפתרה. מתוך ייאוש גמור החל האב לישון רע בלילות, כשהוא מהרהר מה עוד אפשר לעשות וכיצד לעזור לבנו.
והנה, באחת השבתות, בתפילת מוסף, צדו את עיניו המילים: «שבענו מטובך ושמחנו בישועתך». המילים האלה כאילו העירו אותו. הרי הוא קרא אותן גם קודם — בשבת הקודמת, למשל — אבל אז הן לא השפיעו עליו בעוצמה כזאת. באותו רגע חשב: «ריבונו של עולם! עשיתי כל מה שיכולתי, ואינני יודע מה עוד לעשות. לא נותרה דרך שלא ניסיתי. אני מוסר את העניין הזה לידיך. אתה ה׳ — כל יכול, בעל כל הכוחות. רק אתה יכול לתקן את המצב הזה».
באותה שבת הזמין אחד הילדים בכיתה את בנו לאמירת תהילים. לקראת הערב הזמין אותו ילד אחר ללמוד בחברותא. בבת אחת נעשה בנו מקובל בכיתה, וגם שאר הילדים התחילו לדבר איתו. זה לא קרה בהדרגה, אלא בבת אחת, בשבת אחת.
כל הזמן שבו חיפש אביו של הילד מי שיעזור לו כאן בארץ — המורים, המנהל, יועץ החינוך — הבעיה לא נפתרה. ורק כש«מסר את עניינו» לחלוטין לאדון העולם ופנה אליו בתפילה מכל הלב, הכול יצא לפתע מהמבוי הסתום והתהפך לטובה.
הרב בן ציון אבא שאול היה תלמיד חכם גדול, ראש ישיבת «פורת יוסף». בשנת 1983 לקה בשבץ מוחי קשה, שלדעת הרופאים לא היה אמור להתאושש ממנו. הרופאים נתנו לו ארבע שעות לחיות. כשנסעו בדחיפות לבקש ברכה מהסטייפלר (הרב יעקב ישראל קניבסקי), חייך הסטייפלר לשמע תחזיות הרופאים ואמר שהרופאים אינם קובעים דבר בעולם הזה, והכול תלוי ב«תפילת רבים», תפילתם של אנשים רבים. רבים התפללו לרפואתו של הרב אבא שאול, והוא שב להכרה ובהדרגה החלים גם מן השיתוק החלקי. מתוך הכרת תודה לציבור על שהתפללו למענו, הוסיף הרב שיעור נוסף לשיעוריו הקבועים — ובכך פרע את חוב הכרת הטוב למי שהחזירו לו את חייו. הרב סיפר שכאשר היה בין חיים למוות, ראה את עצמו מן הצד שוכב במיטה. מצד אחד אחזו במיטה מלאכים ומשכו אותה אליהם, למעלה. מצד אחר אחזו במיטה בני אדם, תפילותיהם של בני אדם, ומשכו אותה חזרה אל הארץ. «ואתם ניצחתם את צבא השמים», היה אומר הרב בן ציון אבא שאול.
תפילת רבים יכולה לנצח את צבא השמים. תפילתו של יחיד יכולה לשנות את העולם כולו.
הרב יצחק זילברשטיין סיפר שפעם קיבל מכתב מתלמידות וממורות של אחד הסמינרים. הן התלוננו בדמעות על כך שהשידוך של הבנות מתעכב, כלומר הן אינן מצליחות למצוא את זיווגן. כמה מן הבוגרות כבר מבוגרות, ועדיין הן רווקות. מה לעשות?
כשראה איזה כאב עולה מכל שורה במכתב, לא יכול היה הרב זילברשטיין להכריע לבדו בשאלה כזאת, ופנה לחותנו, הרב יוסף שלום אלישיב. הרב אלישיב השיב: «אין לי עצה במקרה הזה — רק להתפלל». הרב זילברשטיין פנה גם לרב אהרן יהודה לייב שטיינמן. הרב שטיינמן אמר: «שאל אותן כמה פעמים כבר התפללו». הרב זילברשטיין השיב שהבנות התפללו הרבה ושהן מיואשות. על כך אמר הרב שטיינמן: «ספר להן על אשת עובדיה, כמה התפללה. [אשתו של הנביא עובדיה פנתה לנביא אלישע “בזעקה”, וביקשה עזרה, משום שבעלה הצדיק הציל, הסתיר והאכיל מאה נביאים כדי שהמלכה המרשעת איזבל לא תהרוג אותם. הדבר רושש אותו, והוא נאלץ ללוות סכום כסף גדול. לאחר מותו בא הנושה לגבות את החוב, וכתשלום דרש מן האישה שנותרה חסרת כול למסור את ילדיה לעבדות. היא לא רצתה למסור את הילדים לידי רשע, וביקשה מאלישע עזרה בפירעון החובות. אלישע שאל אותה מה יש בביתה. נותר לה כד קטן של שמן. הוא הורה לה להכין כלים רבים, ואף לשאול כלים משכנותיה. אחר כך להיכנס הביתה, לסגור אחריה את הדלת ולמזוג את השמן מן הכלי שלה לכל הכלים שאספה. השמן אזל רק לאחר שכל הכלים התמלאו.] הסיפור הזה מסופר במדרש, אך לא נאמר כמה תפילות נשאה אותה אישה אומללה וצדיקה — 265, כמניין הגימטרייה של המילה צעקה (צעקה), “זעקה”. אולי הבנות האלה עדיין לא התפללו מספיק. שימשיכו להתפלל, והישועה תבוא».
לא פעם אנחנו מתפללים זמן רב על משהו חשוב, והוא עדיין אינו מגיע. אנחנו מבקשים ומבקשים, כבר התעייפנו מלבקש, כבר «התייבשנו», התייאשנו. אבל אולי עדיין לא עברנו «סף» מסוים של תפילות, שחייבים להגיע אליו כדי שהקב״ה ייענה. אסור להתייאש.
משה רבנו ביקש מהקב״ה להיכנס לארץ ישראל. הוא התפלל על כך 515 תפילות (הגימטרייה של המילה ואתחנן — ואתחנן). משה המשיך להתפלל אף שה׳ עצמו אמר לו שנשבע: משה לא יעבור את הירדן. יהושע כבר מונה ליורשו. אולם אילו התפלל עוד פעם אחת, הקב״ה היה משנה את סדרי הבריאה כדי לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל.
לעולם אין להתייאש. ייתכן שחסרה רק תפילה אחת בכוונה כדי לעבור את ה«סף», והקב״ה ישנה את סדרי הבריאה למעננו, יקרע את ים סוף — ימצא זיווג, ירפא חולה, ייתן הכנסה יציבה ושלום בית. צריך להמשיך להתפלל.
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה