לאה אודליה
במשפחה היהודית שלנו לא היה שום דבר יהודי. חוץ מהמוצא, כמובן :)
הייתה בי אמונה. אני לא יודעת מאיפה היא באה, אבל עולם בלי אלוקים תמיד נראה לי אבסורד מוחלט. אפילו בילדותי בחרתי לי חברות מאמינות (נוצריות, כמובן). קינאתי בהן… הן הלכו לכנסייה בחגים, ולפעמים גם סתם כדי להתפלל. ידעתי שלנוצרים יש טקס נישואין דתי, מסורות, רוחניות! ולנו — שום דבר! לא, כמובן שמעתי שיש תורה, אבל הסבירו לי שהדת היהודית אכזרית מאוד ולא מתאימה לנו, ובכלל, ״איזה מין יהודים אנחנו? אנחנו חיים כאן וכבר מזמן נעשינו רוסים!״ ועם זאת, להיטבל לנצרות — אסור בשום אופן! למה? אומנם איש לא אסר עליי ללכת לכנסייה, רק גיחכו... כאב לי להבין שחייתי בריק. חשבתי שהעם שלנו מקופח.
לא רציתי להיות יהודייה, ולא יכולתי לעשות דבר בעניין. ולא די בכך, עוד נאלצתי לסבול התבטאויות אנטישמיות ועלבונות. שנאתי את עצמי על שנולדתי!
סיימתי בית ספר, התקבלתי לאוניברסיטה, הכול התקדם במסלול הקבוע… כך היה צריך… ואז, עם סיום האוניברסיטה, משהו התחיל להשתנות… היה עליי להתחיל לעסוק בהוראה, דבר שלא רציתי בו בשום אופן. האוניברסיטה קבעה שיבוץ לעבודה, שאפשר היה להימנע ממנו בהצגת אישור ממוסד לימודים כלשהו שכביכול מחכים לך שם…
ואז סבתא שלי פנתה לעזרה לבעלה של עמיתה שלה, שהיה גם מנהל בית ספר יהודי. את האישור כבר השגנו במקום אחר. אבל המנהל הנכבד החליט לעזור לנכדה של מכריו הוותיקים (שגם סיימה את לימודיה בהצטיינות), והציע לה משרת הוראה…
אוי ויי! אין לכן מושג מה היה שם! לא! לא! ושוב לא!
— עניתי להצעה הנדיבה (ראוי לציין שזה היה כבוד גדול עבורי, כי לשם לא קיבלו מתחילים חסרי ניסיון, והמשכורת הייתה גבוהה פי כמה מזו שבמוסדות הממשלתיים).
אני? לבית ספר? כמורה? הרי סיימתי תואר שני בהצטיינות. הרי גם לימדתי באוניברסיטה במקביל! והנושא של עבודת הגמר שלי היה כזה שאף אחד בחוג שלנו מעולם לא לקח על עצמו! ועכשיו לבית ספר? ועוד לבית ספר יהודי?! ככה כולם יגלו שאני יהודייה (מי שעוד לא יודע)! והרי מזה אני בורחת כל חיי!!! בקיצור, לא אפרט על הדמעות ועל הלחץ הפסיכולוגי שהופעל עליי :). באותו זמן לא הצלחתי למצוא עבודה מתאימה. בקיצור, החלטתי להתחיל לעבוד — לחודשיים, לא יותר!
ישיבת הצוות הראשונה הותירה בי רושם שלא יימחה… ראיתי יהודים!!!
(כל החברים היהודים שלנו התפזרו לכל עבר כשהייתי ילדה. בשלב מסוים מצאתי את עצמי היהודייה היחידה בכיתה, ואחר כך גם בקבוצת הלימוד באוניברסיטה). האנשים האלה, שלרבים מהם היה מראה יהודי מובהק, נראו לי כמו דינוזאורים. באמת לא היה לי מושג שהם קיימים בעיר שלי. מביך להודות, אבל היה לי קשה להסתכל עליהם, כי בתת המודע הבנתי שבשלב מסוים אצטרך להתבונן בעצמי…
אחר כך צצה עבודה אחרת. בבוקר עבדתי בבית הספר, ואחרי הצהריים בקצה השני של העיר, כדי שיהיה לי לאן לברוח… אבל. היה משהו שגרם לי לשנות את דעתי. אולי האווירה? בית הספר הזה היה המקום הראשון בחיי שבו אפשר היה לא להתבייש במוצא שלי. ואולי אפילו להתגאות בו? טוב, זה אחר כך ;-).
ואז, בשבילי, כשלא ידעתי להבחין בין ימין לשמאל — זה הספיק...
עמיתיי שומרי המצוות (הישראלים) היו בשבילי עולם אחר. ולא התכוונתי להתקרב לעולם הזה. מה גם שידעתי שבסוף השנה אצטרך לחפש עבודה חדשה, כי האישה שמילאתי את מקומה הייתה אמורה לחזור מחופשת לידה. כן, באותה שנה היה איזה סמינר… הוא נמשך כמה ימים… בזמן ההרצאות נחרדתי ממה ששמעתי, אבל היו גם כמה דברים מעניינים :).
ובכן, אחרי שעבדתי שנה, התכוונתי לעזוב את המקום הזה במצפון נקי! אבל לו היו תוכניות אחרות…
המשך יבוא