לאה אודליה
המנהל היקר שלנו הודיע לי שאני לא הולכת לשום מקום, ושבהנהלה צריכים מזכירה שיודעת אנגלית, ושהעבודה מעניינת ומשתלמת יותר. ל-א-א-א… — אמרתי, אבל כבר לא בתקיפות כמו בפעם הראשונה.
אמרתי — שכחתי קצת את השפה ;-) — תיזכרי! אמרתי — אני לא כל כך מסתדרת עם המחשב… — לא נורא, יעזרו לך! רק תעברי ראיון עם הרב, והכול יהיה בסדר! — חה חה!
— את רק צריכה להבין, אמר המנהל, שבעבודה עם דתיים יש דקויות משלה… אולי תצטרכי ללמוד קצת עברית… — מצחיק מאוד! — עניתי לו. והוא ממשיך… — אולי כדאי לך לעסוק קצת בדת?
— ומה כבר עשיתי לך רע? — חייכתי בלגלוג.
1 בספטמבר… נחתה עליי ערמה של תרגומים, המחשב עבד גרוע (אבל באמת עזרו לי), בבית הספר היו שיפוצים, ומסביב מסתובבים ישראלים בשחור ולבן :).
ופתאום, בום — ב־7 בספטמבר (נדמה לי) — ראש השנה. מעולה! יומיים של מנוחה! אלה היו התוכניות שלי… אבל לא שלו… בערב החג התקשר אליי הממונה הישיר שלי ואמר שהוא ״יחפש אותי בבית הכנסת״. אאאאא!!! ומה אפשר לעשות? הרי הוא הבוס! אי אפשר להמרות את פיו… אז הגעתי לבית הכנסת. ושם היה מין ״סוריאליזם״… הרבה מאוד אנשים… אנשים מוזרים… הם התנדנדו עם סידורים בידיים, שרו משהו, לחשו משהו… מצאתי מקום, יד הושטה מאי שם בתוך הקהל ומסרה לי סידור. אחר כך הצביעה לי אצבע על איזשהו מקום בתפילה. קיבלתי בהכנעה את הסידור והתחלתי לקרוא… קראתי וקראתי, הזמן חלף.
ופתאום הבנתי שטוב לי! טוב לי מאוד! במקום הלא מוכר הזה, בין האנשים המוזרים האלה, עם הספר הזה שהיה חדש בשבילי! הרגשתי קלילות ואור. וכל השאר לא היה חשוב! ליום כיפור כבר לא היה צריך להזמין אותי… באתי בעצמי.
חושבות שהנס קרה מיד? לא-א-א… הרי אנחנו עם קשה עורף :-)
ואז הוא עשה את הצעד הבא. הוא שלח אותי ללמוד עברית בסוכנות! איך? ככה! המזכירה שעבדתי איתה הביעה רצון להתחיל ללמוד את השפה, וסיפרה שמורה טוב פותח קבוצה. אז אני, ככה בצחוק, אמרתי לה שתרשום גם אותי (קודם סיפרתי לה איך הגעתי לעבודה הזאת, ושעברית, בדיוק כמו שמירת מצוות — כל זה לא בשבילי). אבל היא לא הבינה את הבדיחה (ותודה לה על כך!), ורשמה אותי.
כעסתי. אבל לא לזמן רב. היא הצליחה לשכנע אותי לבוא לשיעור ה־1, כי אחרת זה קצת לא נעים. הרי היא ביקשה בשבילי! באתי, והתחיל לעניין אותי! אומנם, האנשים בקבוצה היו שוב מוזרים.
הרוב התכוונו לעבור לישראל! ולמה הם לא יכלו פשוט להישאר במקומם?
הרי שם הכול אחרת, ופיצוצים מסביב. טוב, אני הרי לומדת לי עברית בשקט, ובנוסף הולכת לשיעורים ב״זהות יהודית״ — אמרו שזו חובה למי שלומד בסוכנות. ובבית הספר השיפוצים לא נגמרו, והקצו לנו פינה באולם שבו נערכו שיעורי מסורת. נו? מה אתן אומרות? אני כותבת עכשיו וגם אני מופתעת! רציתי או לא, הייתי חייבת להקשיב. הרי אני אדם חושב, עלו בי שאלות, שאלתי וקיבלתי תשובות.
המידע הלך והצטבר, עד שהכמות התחילה להפוך לאיכות. התחלתי לקרוא ספרים, וכשהתלמידים היו יוצאים מ״בית הכנסת״ של בית הספר אחרי התפילה, הייתי מתגנבת פנימה וקוראת בדממה את תפילת העמידה בתעתיק. דחף של הנשמה…
כן, אז בעניין ישראל… בזמן שלמדתי בסוכנות, נער אחד מהקבוצה ביקר בישראל בתוכנית ״תגלית״. כשחזר, הוא הביא לנו ערמה של תמונות, התלהבות והשראה!!! ולמרות שהדבר שהכי הרשים אותו היה המטוס, חשבתי: ״ומה אני, פחות טובה?!״ תגלית הבא היה מתוכנן לעוד חודש וחצי. אבל, כמו שכבר הבנתן, אצלי זה לא הולך כל כך פשוט. התברר שהקבוצה הזאת הייתה מטעם האוניברסיטה הפתוחה, וכדי לטוס היה צריך להירשם ללימודים שם. עשיתי את זה! הודיעו לי שאלמד תורה שבעל פה, נתנו לי ספרי לימוד ואמרו לי ללמוד :). ולמדתי… רק אחר כך גיליתי שיש שם גם פקולטות אחרות, אבל לי לא סיפרו! טסתי… זה היה מדהים…
מצד אחד הרגשתי שנכנסתי לאגדה, ומצד שני — שהגעתי הביתה.
כשחזרתי… לא חזרתי. כלומר חזרתי, אבל לא כולי. חלק ממני נשאר בארץ המובטחת, ורציתי מאוד לחזור לכאן לתמיד! כך ביטאתי אז את רגשותיי:
מיוסרת זה מאות שנים ארוכות, ירושלים הזהובה שלי, את עומדת בתפארת שאין לה קץ…
לאות אמונה טהורה וקדושה אני בוכה בשקט מגעגועים אלייך כמו שם, למרגלות הכותל המערבי, מפחדת לעזוב אותך.
את בנייך ואת בנותייך, ירושלים, חממי באורה החמים של המנורה.
ואנשים כל יום אומרים השם אחד ואלוקים אחד והוא איתך, אך את לבדך נושאת באחריות לעולם כולו.
אז היי ברוכה ועל אבני החומות השפופות יקום נא בית מקדש חדש.
ומבעד לחיוך ולדמעה, ירושלים, אלחש השם אחד וברוך הוא והעולם יהיה טוב לב יותר.
אף שנפגעת במלחמות, לאורך הדורות את שרה, ירושלים, אלוקים קיים כדי למשול בעולם.
ואני מתפללת עם כוכבך, עם מיתרו הבוכה של הכינור, כמו שם, למרגלות הכותל המערבי, מפחדת לעזוב אותך.
בכיתי בשקט, כי המצב היה כזה ש״אי אפשר לעזוב״. אבי, זכרו לברכה, היה בבית החולים אחרי ניתוח...
המשך יבוא