לאה אודליה
...דרך אגב, באותה תקופה ״הציעו״ לי ללמוד בתוכנית נר לאלף. ואתן יכולות לנחש מה עניתי ;-)
אבל. אמרו לי שההסכמה שלי ממש לא הכרחית! טוב, עוד נראה, חשבתי…
ואז, ערב אחד, כשאבא הרגיש טוב יותר, סוף סוף הצלחתי לצאת להיפגש עם חברה. אבל לא נפגשנו, כי בזמן שהייתי בדרך התקשר הבוס שלי ואמר שממש עכשיו מתקיים ראיון קבלה לנר לאלף ושאני צריכה להגיע לבית הכנסת. לא התווכחתי עם הבוס, אבל הגעתי במצב רוח מרדני של מי שקלקלו לה את הערב. עם הרב המכובד שערך את הראיון דיברתי בהתאם. כלומר, המטרה שלי הייתה שלא יקבלו אותי, כמובן. אבל. בקיצור, הבנתן…
בשביל זה הוא רב, כדי לזהות בבחורה הכועסת, שמתנגדת לכל העולם וגם לעצמה, נשמה יהודית אבודה. ושוב התחלתי ללמוד. כן. עולם חדש ונפלא, ובה בעת גם מפחיד, נפתח בפניי ומשך אותי יותר ויותר. היה קשה. קשה מאוד.
תשובה היא רגע אחד שבו את מבינה שאינך יכולה להרשות לעצמך להישאר כפי שהיית.
ובאותה עת חסרו לי גם ידע וגם הבנה. ולא היה פשוט לקבל על עצמי דבר כזה. אני זוכרת את זה כאילו היה עכשיו:
שחור משחור וכלפי מטה, צמרמורת מן המחשבה ונפילה. אובליסק המנורה הנוגה - מאור במרתף אפל.
דממת תפילתי, השבה כהד מן הקירות הקרים, זועקת! ובזעקה ממעמקים ממריאה מעלה, נוגעת בך…
ובקול דממה דקה, אותך, ששמך אינו נהגה, אני שומעת — רק אתה לצדי, אביה היחיד של נשמתי…
עוד לפני הנסיעה לישראל ניסיתי לשמור משהו מן המצוות… ולמרות הסתירות הפנימיות, אט אט הכול הסתדר במקומו. וכעבור חצי שנה אבא נפטר…
וכעבור כחודש, כשלא מצאתי מנוח מרוב עצב וישבתי לבד בבית, אמרתי: ״ה׳! כמה הייתי רוצה לנסוע מכאן לאיזה 8 חודשים!״ (אין לי מושג למה דווקא ל־8, אבל זה מה שאמרתי). באותו רגע צלצל הטלפון וקול נשי לא מוכר אמר לי: ״אני מתקשרת מירושלים כדי להזמין אותך לתוכנית לימודים שנמשכת 8-9 חודשים.״ לרגע נדמה היה לי שיצאתי מדעתי, כי דברים כאלה פשוט לא קורים!
אבל זה היה אמיתי! בהתחלה לא הבנתי מאיפה יש לה את הפרטים שלי. אחר כך נזכרתי בקושי שלפני חצי שנה, בישראל, הייתה לנו פגישה עם עובדי הסוכנות. בסופה שאלתי אחד מהם מה הסיכויים שלי בישראל עם ההשכלה שלי, האם בכלל יש כאן צורך בה? והוא אמר שאני נחוצה מאוד! וביקש שאשאיר מספר טלפון. שרבטתי במהירות את המספר על פיסת נייר עטיפה... כנראה כך הוא הגיע לבית אולפנא.
התלהבתי. המחשבה על ישראל הצילה אותי והחזירה אותי לחיים. אבל. לא יכולתי להשאיר את אמא ואת סבתא לבדן אחרי האובדן...
ישראל הפכה בשבילי לחלום בן 2000 שנה. רק מדי פעם העזתי להזכיר אותו, אבל תגובת המשפחה הייתה שלילית כל כך שהפסקתי לדבר עליו.
הזמן עבר, ואני המשכתי ללמוד, לשמור מצוות, לעבוד ולחלום… ואז יום אחד, אחרי שאמא התחברה לטלוויזיה בכבלים, היא התחילה לעבור בין הערוצים החדשים. באחד הערוצים הוקרן איזה סרט — נראה בו נוף: אבנים צהובות, דקלים וכן הלאה. אני אומרת: ״אמא! זאת ישראל!״ והיא חייכה בביטול, כאילו אמרה שזה סתם נוף מזרחי. ואני אומרת: ״ישראל!״ בתמונה הבאה נראתה הטיילת בתל אביב! אאאא! הייתי שם! ואחר כך בן גוריון ומטוסי אל על…
השתתקתי, כי לא יכולתי לדבר. והדמעות זרמו כנהרות בלי הפסקה.
אמא הסתכלה עליי אחרת ושאלה: ״נו, למה את בוכה ככה?״ הצעתי לה שנדבר ברוגע. התיישבנו במטבח והתחלתי לספר מה הארץ הזאת בשבילי, ואילו סיכויים יש לי שם, וכן הלאה וכן הלאה. אמא הסכימה לחשוב על זה, ואני נסעתי לבית הכנסת לעוד שיעור. כשהייתי על סף הדלת, אמא התקשרה. היא אמרה שמישהו מישראל התקשר והציע לבוא ללמוד לשנה… פרצתי לבית הכנסת בקריאה מאושרת: ״שוב! שוב אני אומרת בקול שאני רוצה לישראל, ומיד עונים לי! הדרך פתוחה!״ אי אפשר לעצום עיניים ולא לראות דברים ברורים! מישהו מישראל התקשר שוב. התברר שהוא ממכון לב, והוא טען בתוקף שמילאתי טופס הרשמה למוסד הזה באיזה סמינר באוקראינה. אבל לא הייתי בשום מקום ולא מילאתי שום דבר. בקיצור, שוחחנו בנעימים, ואחרי זה ישראל נעשתה ממשית עוד יותר. אמא התחילה להתייחס לזה ברוגע רב יותר. הרי גם היא ראתה הכול.
ואחר כך חלמתי חלום… ראיתי את אבי וסיפרתי לו שאני מתכוונת לנסוע לישראל. אני זוכרת איך חיכיתי בחלום לתגובתו — והוא חייך ואמר: ״אילו יכולתי, הייתי מלווה אותך לשם בעצמי…״
אחרי זה פניתי להנהלה בבקשה להמליץ לי על מוסד לימודים מתאים. כן, רציתי דווקא ללמוד! עזרו לי, ובאוגוסט הייתי אמורה לטוס. אבל. ארץ ישראל לא באה בקלות… והתחילו בעיות. פעם ההזמנה לא הוסדרה כראוי, פעם היו בעיות באשרה… אילו ידעתי אז שהפתרון הפשוט ביותר הוא עלייה, שהכי קל היה להסדיר מעבר למגורי קבע — הייתי עושה זאת. אבל לא ידעתי, והתהליך התארך.
מועד הטיסה נדחה כמה פעמים, וזה גרם להתמוטטויות עצבים. בסופו של דבר, בכל זאת הגעתי לישראל ערב סוכות, ביום שלישי בערב (סוכות נכנס ביום רביעי בערב, בדיוק כמו השנה)! מאודסה לירושלים, לקריית בעלזא (למי שלא מכירה — אחת השכונות החסידיות הדתיות ביותר בירושלים) — למעונות של נתיב בינה. ישר מימי החול לחגים! (אז שמרתי יום טוב שני, שהמשיך ברצף אל השבת). וזה היה נפלא!
לא אפרט מה עבר עליי בכל השנים האלה. זה כבר סיפור אחר! מה גם שרבות כבר יודעות, ומי שלא יודעות — שישאלו, אם מעניין אותן. רק אומר שכאן קיבלתי יותר ממה שיכולתי לחלום עליו. מצאתי את הארץ שלי, את האנשים שלי, את המקצוע שלי. מצאתי את עצמי.
כל מה שסירבתי לקבל ושממנו ברחתי התגלה כמתנה שאין לה מחיר…
אני מודה לבורא על שבחר בי וממשיך ״להכין את צעדיי״, על בנותיי הנפלאות, שיהיו בריאות! וכמובן, גם על עוד הרבה דברים… אני מודה לאנשים שהיו לצדי בתחילת דרכי, לאלה שתמכו בי וממשיכים לתמוך בי כאן, בארץ הקודש. תודה!