2. רבי עקיבא אומר ש״ואהבת לרעך״ הוא כלל גדול בתורה. חכם אחר, הלל הזקן[1], מגדיר מצווה זו בדרך שונה מעט: ״כל מה ששנוא עליך, אל תעשה לזולתך — זוהי תמצית התורה כולה, והשאר אינו אלא פירוש״.
אם אדם יתייחס יפה לזולת, הוא לעולם לא יפגע בו עצמו או ברכושו, ולעולם לא יקשיב לרכילות עליו (או יפיץ אותה).
והרי הלכות רבות בתורה עוסקות דווקא בענייני רכוש או ביחסים שבין אדם לחברו.
3. מצווה זו מכוונת לא רק לרגשותינו, אלא גם למחשבותינו ולמעשינו.
לאהוב את הזולת פירושו לרצות בטובתו, כפי שאתה רוצה בטובת עצמך, לחמול עליו באותה מידה ולנהוג בו בכבוד.
כל מה שאדם היה רוצה שיעשו למענו, עליו לעשות למען אחרים. באותה מידה, כל מה ששנוא עליו, אסור לו לעשות לאחרים.
העיקרון שבמצווה זו הוא שכפי שאדם מתייחס לאחרים, כך יתייחסו אליו אחרים — ובסופו של דבר הדבר יביא לשלום ולהבנה הדדית.
התורה אינה מציגה מצווה זו כדרישה המיועדת רק לאנשים בעלי מדרגה רוחנית גבוהה, ופירוש הדבר הוא שכל אחד יכול לקיימה אם יאמץ את הגישה המתאימה.
**** פעם ראה הרב שלום שרעבי בדרך אישה עיוורת ויחפה, שילדה קטנה הובילה אותה בידה. בחוץ ירד גשם כבד, והאישה התקשתה ללכת בבוץ. לילדה לא היו בגדים חמים, והיא רעדה מקור. הרב ניגש אליהן, חלץ את נעליו ונעל אותן לרגלי האישה. אחר כך הסיר את צעיפו הגדול, עטף בו את הילדה — והמשיך בדרכו. **** רבי זונדל מסלנט (רבו של רבי ישראל סלנטר המפורסם) היה קם בכל לילה כדי לשאוב מים מן הבאר למען זקן בודד שהתגורר בשכנותו. הוא עשה זאת במשך שנים רבות, גם כשכבר היה בעצמו בא בימים. זמן רב איש לא ידע על כך, עד שהזקן עצמו הבחין בו.
[1] רבי עקיבא והלל הזקן הם חכמים מתקופת התנאים, מחברי המשנה. הלל חי עוד בימי בית המקדש השני.