«זכור את יום השבת לקדשו» (שמות, 20:8).
ביום השבת הקדוש יש לנו מצווה מיוחדת לזכור אותו, ועוד מצווה – להתכונן לקראתו, להכין לשבת מאכלים טעימים במיוחד.
לכאורה, איך זה אפשרי? כדי לצאת זכאים בדין בראש השנה, יש לתקוע בשופר, שבו טמון, כידוע, כוח עצום ביותר. כך גם בלולב, במצה ובמצוות אחרות. אבל איך אפשר לזכות לשבת באמצעות אכילת מאכלים טעימים?
התשובה היא שלא בזכות האוכל זוכים לשבת.
אין שום אמצעי שבזכותו אפשר לזכות לשבת. הרי היא מתנה מאת הקדוש ברוך הוא. עלינו רק לרצות את השבת. כשאדם מכין מאכלים שונים לשבת, ובייחוד אם הוא מתחיל להתכונן לשבת כבר ביום ראשון, הוא מראה בכך שהוא מצפה לשבת בכמיהה, ומי שרוצה – יזכה בה.
ב«שולחן ערוך», בהלכות שבת, מוזכר עקרון הביטחון בבורא: «מצווה גדולה שלא לחשוב בהם כלל (בענייני עבודה ועסקים — בשבת), ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה». בשבת האדם מניח לכל עיסוקיו ואינו דואג כלל מאין תבוא פרנסתו.
בשבת גם איננו קוראים דברים הקשורים לימי החול. מדוע? התשובה פשוטה: תארו לעצמכם שההורים הגיעו לביקור ממרחקים, והבן עוזב אותם ומתיישב לקרוא עיתון…
בשבת אסור גם לבשל ולאפות עוגות. מדוע? אותה דוגמה: ההורים באו לביקור, והאב שואל: «איפה רחל?» והחתן אומר: «היא במטבח, אופה עוגה…» – «לא באתי לאכול עוגה, — אומר האב. — באתי לשבת איתכם ולדבר. שבו כאן לידי, ונשמח זה בחברתו של זה».
זה בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו בשבת. אם הכנתן מעדנים לפני שבת, נאכל אותם יחד. אבל אם לא הכנתן – עכשיו לא הזמן להכין אותם!
עכשיו אנחנו יושבים סביב השולחן, אומרים דברי תורה ושמחים זה בחברתו של זה. בשבת אנחנו יחד עם הקדוש ברוך הוא. ידועים דברי התלמוד הירושלמי: "בקושי התירו לשאול 'מה שלומך?' בשבת". מדוע? מפני שכאשר נמצאים לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, אין שואלים אדם מה שלומו.
איך יוצרים את האווירה הזאת? אין צורך ליצור דבר, צריך רק לזכור שהיום שבת ולא לקלקל. השולחן צריך להיות שולחן שבת. וצריך לדעת מי נוכח סביב השולחן הזה: זהו שולחנו של הקדוש ברוך הוא!
זה יעזור לנו להבין עוד עניין. בשבת איננו מתפללים על צרכינו הגשמיים. מדוע?
מספרים על מגייס תרומות מצליח מאוד. כשרצה לפנות לעשיר כלשהו, היה מברר מראש הכול על משפחתו, על הוריו, על אחיו ואחיותיו וכיוצא בזה. וכשהגיע אל העשיר, היה קודם כול מתיישב ומשוחח איתו על עיר הולדתו, על סבו, על דודו וכדומה.
אחר כך היה העשיר שואל אותו: «מה אתה רוצה?»
«שום דבר, שום דבר, — היה אומר, — אבוא בפעם הבאה…»
בסופו של דבר, במקום שמונה עשר דולר הוא קיבל אלף ושמונה מאות. זו דרך טובה מאוד לקבל כסף מעשירים…
דבר דומה מספרים גם על הרב מבריסק. פעם בא אל עשיר אחד. הלה שאל אותו: «מה רצונו של הרב?». הרב השיב שהוא מבקש שיקדיש לו חמש עשרה דקות. ובמשך חמש עשרה הדקות האלה הרב פשוט שוחח איתו, היה איתו בקשר, בלי להזכיר אפילו במילה את מה שהוא צריך.
כך אנחנו נוהגים, למעשה, בשבת קודש. אנחנו משוחחים עם הקדוש ברוך הוא ואיננו מבקשים ממנו דבר — לא על החולים ולא על הפרנסה.
אנחנו רוצים רק ליצור קשר.
אנחנו פותחים את התורה, את ספר תהילים. ואחרי שבת אנחנו כביכול אומרים לקדוש ברוך הוא: «הרי אנחנו חברים, נכון? אם כך, אנא רפא חולה פלוני». כך ניתנת לנו האפשרות לבקש כל מה שצריך במשך ימי החול של השבוע, מפני שהקדוש ברוך הוא כביכול נשאר קשור אלינו.
אבל אם אנחנו מבקשים בשבת – אנחנו מקלקלים הכול. בשבת צריך להשאיר את כל הדאגות מאחור, זהו יום שמח. אנחנו אפילו לובשים בגדים חגיגיים כדי לבטא את שמחתנו.
למעשה, זה קל הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.