הרבנית חוה קופרמן
למרות האיסור שהטילה הממשלה הפרסית, חגי מעודד את היהודים להמשיך בבניית המקדש (שיסודו כבר הונח). בשם הקב״ה אומר הנביא (פרק 1, פסוקים 4-6): «העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים - והבית הזה (המקדש) חרב? ...שימו לבבכם על דרכיכם. זרעתם הרבה והבא מעט. אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה, לבוש ואין לחום לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב».
למעשה, בפיו של חגי מבהיר ה׳ לעם שמצבו הקשה ביותר - הן החומרי והן הנפשי - הוא תוצאה של הפסקת בניית המקדש.
האיסור להמשיך בבנייה אכן יצר בעם היהודי מצוקה נפשית קשה ביותר. ליהודים היה נדמה שהמקדש כבר לא ייבנה לעולם. חגי קורא לקחת עצים ולהמשיך בעבודה, ואומר שה׳ ייטה חסד לעם ויסייע לו.
כן, בית המקדש השני יהיה זמני וכאילו לא ממש אמיתי. כן, לא תהיה בו נבואה, בקודש הקודשים לא יהיה ארון הברית, האורים והתומים שעל חושן הכהן הגדול לא יאירו, ולכן אי אפשר יהיה לקבל מן הקב״ה תשובות לשאלות שנשאלו. וגם השכינה לא תהיה בו. ועל המזבח לא תהיה אותה אש שמימית שהייתה בבית המקדש הראשון (כלומר, תהיה אש, אך כבר לא בצורת אריה, כפי שהיה קודם, אלא בצורת כלב, דבר שכמובן יפחית את הערכתם של היהודים למקדש).
היהודים יודעים זאת, והדבר אינו מגביר את התלהבותם. הרי על אחת כמה וכמה שחבל להשקיע מאמץ רב כל כך למען «בית ריק»!
למה לצאת נגד הפרסים ולהסתכן, אם זה יהיה «לא כלום»?! אנשים שחיו בתקופת בית המקדש הראשון וביקרו בו לפני שנחרב, נחרדו למראה בית המקדש השני וראו בו משהו שהוא «לגמרי לא אותו הדבר».
חגי (פרק 2, פסוק 3 ואילך) אומר: «מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון? ומה אתם רואים אותו עתה? הלוא כמוהו כאין בעיניכם!»
יש דעה שאילו העם, שידע את כל זאת, היה מתחזק באמונתו ובונה את בית המקדש השני במהירות רבה ובשקידה, היה מקדש זה נעשה לבית המקדש האחרון. כלומר, המשיח היה בא והייתה מגיעה אחרית הימים. חגי, שמסר בנבואתו את דברי ה׳, ניסה לקרב את ביאת המשיח כשהמריץ את היהודים לבנות. אך למרבה הצער, הדבר לא קרה.
אביו של חגי לא היה נביא, ושמו אינו ידוע. אולם מנהיגי אותה תקופה ידועים. הכהן הגדול - יהושע בן יהוצדק. והנציב ששלט ביהודה בשם מלך פרס - צאצא של דוד המלך - זרובבל בן שאלתיאל.
בפרק 2, מפסוק 10 ואילך, מובאים דיני קדושה, ומוזכר פעמיים התאריך «היום העשרים וארבעה בחודש התשיעי». זהו היום שלפני חנוכה, שאירועיו עוד היו עתידים להתרחש באותה עת. בחנוכה שאלות הקדושה נעשות חריפות במיוחד. האפשרות לעבוד במקדש תלויה בשאלה «מה נשאר קדוש ומה ייעשה טמא?».
הנביא אומר שביום העשרים וארבעה בחודש התשיעי עשוי להתרחש דבר אדיר, משהו שייכנס להיסטוריה ויביא לשינויים פוליטיים משמעותיים.
ואכן, כך יהיה: כשהיהודים ימרדו ביוונים, הם יחוללו בכך מהפך במצב הפוליטי.
בפסוקים 21, 22 ו־23 בפרק 2 אומר הנביא בשם ה׳: «אמור אל זרובבל פחת יהודה לאמור: אני מרעיש את השמים ואת הארץ, והפכתי כיסא ממלכות, והשמדתי חוזק ממלכות הגויים, והפכתי מרכבות ורוכביהן, וירדו סוסים ורוכביהם — איש בחרב אחיו (בקרב העמים האחרים יהרגו זה את זה). ביום ההוא… אקחך, זרובבל, ...לעבד לי, - נאום ה׳, - ושמתיך (אשמור עליך) כחותם, כי בך בחרתי, - נאום ה׳ צבאות».
הדברים שהובאו מדברים על היותם של היהודים עם נבחר ועל כך שהקב״ה יהיה מגינם. הנבואה על הסוסים והמרכבות נושאת משמעות סמלית מסוימת. אך מכיוון שדימויים אלה חוזרים כמה פעמים גם אצל הנביא זכריה, נדון בהם בהמשך.
המשך יבוא