הרב שמחה כהן
חוסר ההבנה הנוצר בין בעל לאישה על רקע הסתירה בין ציפיותיהם זה מזה הוא מוחלט.
הם אינם מבינים זה את זה במלוא מובן המילה. לא פעם האישה מתלוננת: ״למה בכל פעם שאני מספרת לבעלי על התינוק שבכה בלי הפסקה, על הדייסה שנחרכה או על המרק שנשפך, הוא מגיב כך: ׳עזבי את השטויות, זה לא רציני!׳. למה הוא לא מתייחס ברצינות למה שאני מספרת לו?״ היא אפילו אינה יכולה לתאר לעצמה שלמעשה אין לו שום כוונה להתייחס אליה ואל מה שעובר עליה בחוסר רצינות.
להפך — הוא רוצה לעזור לה, רוצה להקל על סבלה. כשהוא מכנה את בעיותיה ״שטויות״, הוא בעצם רוצה לומר לה: ״חבל שזה מדאיג אותך ומכביד עלייך. למעשה לא קרה שום דבר ששווה לבזבז עליו עצבים וכוחות״. אבל היא דווקא זקוקה לכך שבעלה יכיר בעובדה שקרה משהו שמכביד עליה. את זה היא אינה שומעת, אלא שומעת את ההפך: לא קרה שום דבר נורא, אפשר לעבור לנושא הבא.
התגובה הנכונה של הבעל צריכה להינתן בשני שלבים.
בשלב הראשון יש להביע הזדהות עם בעיותיה של האישה: הכאב שלך קשה מאוד. את עייפה מאוד, וזה קשה. היום באמת חם מאוד. בשלב הבא, כעבור זמן מה, יש לפתוח איתה בשיחה על צעדים שיכולים להקל על הקשיים האלה. לא מעמדה של מטיף, אלא כשותף שמקשיב להערותיה ולבעיותיה. כך הבעל יענה על צרכיה: יביע הזדהות עם קשייה, יעניק לה תמיכה גברית וינסה למצוא יחד איתה פתרון לבעיותיה.
מי צריך לבוא לקראת האחר?
אם תשאלו: מכיוון שהבעל צריך לראות את אשתו מאושרת, לשמוע ממנה שטוב לה ושהיא נהנית, ואילו היא מצידה צריכה להתלונן בפניו שקשה לה ושהיא סובלת — מי מהם צריך להציע פשרה כדי לפתור את ניגוד האינטרסים הזה?
האם על הבעל לפעול בהתאם לצורכי אשתו ולהסכים איתה, או אולי על האישה לעצור את עצמה ולהפסיק את זרם השליליות שאינו נעים לבעלה?
במקרה הזה ברור שדווקא הבעל יכול וצריך להתעלות מעל רגשותיו ולאפשר לאשתו להתלונן, לשטוח את בעיותיה, להקשיב להן בתשומת לב ולהביע הבנה. חשוב לדעת שנשים שאין להן אפשרות לספר על בעיותיהן עלולות לשקוע בדיכאון.
לכן, כאשר האישה מספרת לבעלה על קשייה ועל בעיותיה, עליו להגיב כראוי ולאשר שהעובדות שהיא מציגה אכן מעידות על קשיים ממשיים. יתרה מזו, כדאי לו אפילו להפריז במידת מה בתיאור הבעיה.
נחזור לדוגמה הקודמת. כשהאישה אומרת: ״אני עייפה״, נכון וראוי שהבעל יגיב כך: ״אין ספק שאת מתעייפת מאוד בעבודה. אני חושב שאילו הייתי צריך לעשות בכל יום את כל מה שאת עושה, כבר מזמן הייתי מגיע להתמוטטות עצבים״. כשהיא מתלוננת על החום הבלתי נסבל, חשוב שהבעל יסכים עם תחושותיה ואף יחריף בדבריו את תיאור הקשיים. לדוגמה: ״כן, היום באמת חם מאוד; נדמה לי שזה אחד הימים החמים ביותר בעונה״.
אם היא מתלוננת על סבל גופני או נפשי, חשוב מאוד שלא ישתמע מתגובתו שהוא ממעיט בייסוריה.
להפך, כדאי לו להעצים מעט את ההערכה הזאת: ״זה באמת כואב מאוד ולא נעים במיוחד״. כשהיא מספרת על בעיותיה עם הילדים או בעבודה, חשוב שהבעל יסכים שיש מקום לתחושותיה השליליות ושהן תואמות את הקשיים שהיא נאלצת להתמודד איתם.
לעיתים, כשהבעל מתחיל להדגיש ולהפריז בתיאור קשייה וסבלה, האישה עשויה דווקא ״לסגת״ ולומר שהכול לא נורא כל כך: ״באמת חם לי משום מה היום, אבל לא נורא — נעבור את זה״, או ״כואב לי, אבל זה לא משהו חדש או לא מוכר; זה יעבור״, ״כן, באמת קשה לי עם הילדים, אבל למעשה הם מתוקים מאוד; ברוך ה׳ שיש לנו ילדים נפלאים כל כך״.
האמירות שסבלה אינו נורא כל כך כפי שבעלה מתאר אינן מילים ריקות: התמיכה הנפשית שלו אכן הפחיתה את סבלה.
מחקרים פסיכולוגיים הראו שעוצמת הסבל פוחתת במידה ניכרת כאשר מעניקים תשומת לב לאדם הסובל ומביעים הזדהות ואכפתיות.
אם הבעל מגיע הביתה ויודע שאשתו לא חשה בטוב מאז הבוקר, עליו להתעניין ביוזמתו בשלומה, לפני שהיא מתחילה להתלונן. התעניינותו הכנה בה לא רק תעזור לה להתגבר על הקשיים, אלא גם תקל עליו להקשיב לבעיותיה, אם תספר עליהן בתשובה לשאלתו.
ייתכן שלגברים מסוימים ההצעות הללו — לקבל ולהכיר בקשיים שנשותיהם חוות — ייראו מנוגדות להיגיון.
התחושה הפנימית שלהם היא: ״אם אסכים עם אשתי שרע לה, יהיה לה קשה עוד יותר, המילים שלי רק יעצימו את תחושותיה״. או: ״אם אתחיל לאשר שיש סיבה מוצדקת לעייפותה, היא תרגיש עייפה עוד יותר״. אבל הניסיון מראה שהתוצאה תהיה הפוכה לגמרי: ככל שהאישה מרגישה יותר שבעלה מקבל את תחושותיה ונותן להן תוקף, כך קל לה יותר. הבעל אכן צריך להסכים שקשה לה.
אבל מערכת היחסים לא תהיה מושלמת אם האישה מצידה לא תשתדל לרסן את עצמה ותספר על בעיותיה ועל אכזבותיה ללא כל הגבלה, ואפילו במצבים שבהם אין לעשות זאת.
לכן יש לדעת שאין לספר לבעל על בעיות ברגע שהוא נכנס הביתה, או בשעה שהוא עושה דבר מה למען הבית או המשפחה. וגם ברגעים של שמחה ושל יחס לבבי. להפך, על האישה לזכור שהוא רוצה לשמוע עד כמה טוב לה, עד כמה היא מרוצה ומאושרת.