בין הברכות הרבות, ששילבו חכמינו בטקס הנישואין, נמצאת ברכת "יוצר האדם" (שיצר את האדם). היא עוסקת בבריאת האדם בידי הקדוש ברוך הוא. יש עבורנו משמעות רבה לכך שחכמינו בחרו להפנות את תשומת ליבנו לבריאת האדם בידי ה' דווקא בעת הנישואין, ולא בעת הלידה.
הנישואין מגיעים כמה עשרות שנים לאחר הלידה. מדוע אפוא אנו דוחים את הבעת הכרת הטוב והתודה לקדוש ברוך הוא על החסד לזמן רב כל כך?
נראה שחכמינו ראו בחתונה את הזמן המתאים ביותר להבעת תודתנו לקדוש ברוך הוא על בריאת האדם. הבריאה האלוהית קשורה לחיבור בין איש לאישה בקשר כה חזק, עד שבמהלך שבע ברכות ברכת "יוצר האדם" חוזרת פעמיים!
יתרה מזו, לפי כמה מן הפירושים, הסיבה שאנו מברכים את ברכת ״יוצר האדם״ פעמיים תחת החופה היא הצורך להזכיר את בריאת חוה. הברכה הראשונה מתייחסת לבריאת אדם, והשנייה לבריאת חוה. יש חשיבות רבה לכך שאנו מזכירים בנפרד כל שלב בבריאה באמצעות אמירת שתי ברכות שונות.
שתי הברכות הללו מסייעות לנו להבין את החוכמה הגדולה שגילה הקב״ה ביצירת חוה מאדם, שכבר ברא. מדרש ״ילקוט שמעוני״ (בראשית) מתאר כיצד שקל הקב״ה אפשרויות רבות לפני שהחליט מאיזה איבר לברוא את חוה: מן הראש, מן העין, מן האוזן, מן הפה, מן הלב, מן היד או מכף הרגל.
לבסוף החליט הקב״ה לברוא את חוה מצלעו של אדם, כדי שתהיה צנועה מטבעה. הידיים מכסות את צידי הגוף, ולכן, מכל חלקי הגוף, צלעו של אדם הייתה המתאימה ביותר לביטוי מהותה של חוה.
צניעות היא הרבה יותר מסגנון לבוש. צניעות היא הרבה יותר מצורת התנהגות.
הצניעות יקרה כל כך, עד שהיא מאפיינת אפילו את השכינה. ״מדרש תנחומא״ (במדבר, 3) מציין שעם חנוכת המשכן (המקדש הנייד), שיבח הקב״ה את מעלת הצניעות. עם השלמת בניית המשכן, יכול היה הקב״ה לדבר עם משה רבנו בפרטיותו של המשכן.
הצניעות חשובה מאוד בחיי הנישואין, הן לבעל והן לאישה. היא נחוצה למימוש ייעודם בחיים. יתר על כן, היא נחוצה לחיים עצמם. הקב״ה ברא את הנשים עם יכולת מולדת לשהות בתוך הבית. הדבר מעניק לבית יסוד רוחני איתן, המסייע בתורו לאיש למלא את ייעודו.
מידת הצניעות היא יסוד מהותה של האישה ונוגעת לכל תחומי החיים. הצניעות מסייעת לאישה למלא את ייעודה בחיים.
הצניעות היא מידה חשובה גם לאיש. בפרק השישי של מסכת אבות מלמד רבי מאיר: ״כל העוסק בתורה לשמה (לשם שמים), זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו״. בהמשך מונה רבי מאיר ברכות רבות, וביניהן הצניעות.
יתרה מזו, הצניעות היא חובה על תלמיד חכם (חכם בתורה). ״ילקוט שמעוני״ (כי תשא) אומר: ״תלמיד חכם צריך להיות צנוע (בעל צניעות), כמו כלה (אישה העומדת להינשא)״. הצניעות, שהיא מהותה הפנימית של האישה, היא פסגת שלמותו של הבעל.
הצניעות, מתנה שהעניק הקב״ה לאישה מלכתחילה, יכולה להיקנות גם לאיש, אך רק במחיר של מאמצים גדולים.
לאחר שנים רבות של חיי נישואין ועמל רב בתורה (בתורה לשמה) – יגיע החתן למעלות שניתנו לכלתו מלכתחילה.
ברכת ״יוצר האדם״ מתאימה ביותר להיאמר תחת החופה ולא בעת הלידה, משום שמימושה מתחיל בפועל עם תחילת חיי הנישואין.
המילה אדם בברכת ״יוצר האדם״ מופיעה עם ה״א הידיעה, שמשמעותה ״אותו אחד, היחיד״. השימוש בה״א הידיעה מציין בדרך כלל דבר מיוחד וייחודי. הקב״ה ברא את אדם כדי שימלא שליחות ברורה וייחודית בחיים. יותר מכל יצור אחר, ידע אדם מהו ייעודו בחיים: לשכלל את מידותיו הרוחניות.
הפסוק (בראשית, 2:20) מתאר כיצד, לאחר שחיפש בין כל הברואים, לא מצא אדם איש שיוכל לסייע לו למלא את שליחותו בעולם. לכן ברא הקב״ה את חוה.
בריאת חוה, שהייתה עזר כנגדו מושלם (״עזרה מולו״), הייתה מעשה הבריאה האחרון והחשוב ביותר, שהיה נחוץ לאדם כדי שיהיה שלם ומושלם.
אדם הראשון ידע, יותר מכל אדם אחר שחי אי פעם, עד כמה לא היה שלם בלי חוה מבחינת יכולתו למלא את ייעודו. אדם ידע שחוה היא רעייתו היחידה בחיים, ואותו הדבר אפשר לומר על חוה. לא היו להם אפשרויות אחרות.
כך צריך להיות גם היחס שלנו לבן הזוג. אנו עלולים לחשוב בטעות שיש לנו אפשרויות רבות לבחירה. אולם אל לנו ללכת שולל אחר שפע האפשרויות לכאורה שמציע לנו העולם הגדול. בן הזוג שלנו ייחודי, אהוב וחסר תחליף, ממש כפי שאדם היה עבור חוה וחוה עבור אדם.
החופה היא תחילת הדרך בשניים. אין גבר אחר. אין אישה אחרת. על המציאות הזאת בדיוק אומרים החתן, הכלה וכל הנוכחים תחת החופה ״אמן״.
לאחר החופה הולכים האיש והאישה יחד בדרך החיים, ומגלים מי כל אחד מהם באמת. חיי הנישואין הם הזדמנות שהקב״ה נותן לנו לבטא את צלם האלוקים שבנו.
אנו מסיימים את טקס הנישואין בברכה שבה אנו מאחלים לזוג הטרי ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה, אחווה, שלום ורעות. ביטויי השמחה וההתלהבות האלה נותנים את הטון לחיים היפים והנפלאים שבני הזוג הטריים מקווים לחיות יחד.
אנו חוזרים על ברכה זו פעמים רבות במשך השבוע של שבע ברכות. החזרה הזאת מחזקת את ההחלטה שקיבלו החתן והכלה יחד. בזמן הזה חל שינוי. החתן והכלה קיבלו על עצמם תפקידים חדשים. הם נעשו איש ואישה.
כבוד והערכה הדדיים יתפתחו מתוך הכרה הדדית בתפקידו של כל אחד מבני הזוג בבניית בית של תורה, לצד הבנה ברורה של חשיבותו של עצם הבית של תורה לכלל ישראל.