חיה גולדמן
נשמע הצלצול בסיום השיעור האחרון. כעבור כמה דקות הכיתה כבר הייתה ריקה, ורק אני נשארתי כדי לסיים את מה שלא הספקתי בשיעור הגמרא. עוד שלוש שורות, ומיהרתי להכניס את כל הספרים והמחברות לארון ופניתי אל דלת הכיתה. באותו רגע נכנסו לכיתה שניים, ופי נפער מרוב תדהמה: היו אלה מנהל החדר והמיליונר הרשל ברכפמן, שהיה מוכר לכל התלמידים. החדר שלנו נבנה מתרומותיו ונקרא לזכר אביו «ברכת מרדכי».
הייתי נבוך מאוד, אך בכל זאת ניגשתי אל המיליונר והושטתי לו יד רועדת. הוא לחץ אותה בחום ושאל לשמי. מלמלתי בתשובה: «דוד פאלק», ופניתי שוב לצאת, אך מר ברכפמן עצר אותי:
- תוכל לעזור לי?
התפלאתי — עשיר כזה זקוק לעזרתי? אולי זו בדיחה?
אך מר ברכפמן הצביע על ארון הספרים ושאל:
- תוכל לעזור לי לעשות כאן סדר?
הסמקתי. הספרים והמחברות היו נערמים באי־סדר, דחוסים בחיפזון על המדפים. רק לפני כמה דקות, כשסיימתי את עבודתי, תחבתי בעצמי את ספריי למקום הראשון שמצאתי. למען האמת, מעולם לא חשבתי קודם לכן על מראה הארון. התוכחה המרומזת של האורח הייתה, בלשון המעטה, לא נעימה במיוחד.
- אסדר הכול! — התנצלתי. מר ברכפמן ניגש אל הארון, והמנהל אמר: «זה בסדר. דוד יסדר הכול בעצמו». גם הוא היה נבוך, ואני מבין אותו. הארון שלנו, כמו הארונות בכיתות רבות אחרות, אינו מראה שכדאי להציג בפני תורמים.
ואילו המיליונר המפורסם נראה כאילו שכח את מעמדו. הוא ניגש לארון והחל להוציא ממנו ספרים. כמובן, גם המנהל וגם אני הצטרפנו אליו מיד. שלושתנו התחלנו למיין את הספרים: גמרות — בנפרד, חומשים — בנפרד, וספרי החשבון והמחברות — בערמה אחרת לגמרי. האורח נתן הוראות והזכיר לנו שאם מניחים את הספרים זה על גבי זה, צריך לסדר אותם לפי חשיבותם: החומשים צריכים להיות למעלה, מתחתיהם — נביאים, למטה מהם — כתובים וכן הלאה. יש לנהוג בספרי הקודש בכבוד מיוחד.
העבודה התנהלה במרץ, אך לא אני ולא המנהל הצלחנו להבין מדוע החליט מר ברכפמן לעסוק דווקא בכך. כשראה את מבוכתנו ותמיהתנו, החליט לשתף אותנו:
- בתמורה לעזרתכם אספר לכם סיפור. אני רוצה שמחר דוד יספר אותו לכל תלמידי החדר, וזה יהיה תחילתו של מבצע גדול.
הוא הוציא מכיסו כמה שטרות בערכים גבוהים:
- זה בשביל הפרסים!
המנהל הודה לו מכל ליבו. התברר שמאחורי תשומת הלב לספרי הקודש מסתתר משהו מיוחד.
- לפני המלחמה גר אבי בעיירה קטנה ליד ברלין. הוא היה שמש בבית הכנסת. תפקידו היה לסדר בקפידה את השולחנות והכיסאות, להניח את העוגות לקידוש בשבת בבוקר, וכמובן לדאוג לספרי הקודש: להחזיר אותם למקומם, להדביק דפים קרועים, להניח בגניזה את אלה שכבר אי אפשר לתקן, וכן הלאה. [יש לציין שאסור להשליך כל דבר דפוס המכיל דברי תורה. את כל ספרי הקודש הישנים, כתבי העת וכדומה מניחים במקום מיוחד — גניזה, ואחר כך קוברים אותם באדמה - הערת המתרגם.]
בבוקר שלאחר ליל הבדולח הידוע לשמצה יצא אבא מביתו בפחד גדול. הרחובות היו מלאים שברי זכוכית: אלה היו שרידי חלונות בתי הכנסת והחנויות היהודיות, שנופצו בידי המון זועם של נאצים ומשתפי הפעולה שלהם. באותו לילה נשרפו ספרי תורה רבים וספרי קודש אחרים. איש לא ידע מה מצפה לו מחר. אבא הגיע לבית הכנסת האהוב עליו והביט סביבו באימה: על הרצפה היו פזורים שרידי ספרים שרופים וקרועים. אבא לקח שק, ובכאב ובהדרת קודש החל למלא אותו בדפים הקדושים. הוא אסף את כל מה שראה ונשא לגניזה. ברחוב הבחין בעוד מאות דפים מבתי כנסת אחרים, שנישאו ברוח האכזרית. אבא אסף את כל מה שנקרה בדרכו והמשיך ללכת.
בימים שלאחר מכן לא חדל לעבוד: אסף את כל דפי הספרים היהודיים שהיו שרופים למחצה, מרומסים ומבוזים, נישק אותם כפי שמנשקים ילד אהוב והניח אותם בשקים. סידורים שהיו ספוגים בדמעותיהן של אימהות יהודיות צדקניות נפלו על דפי גמרא שסיפרו על חכמים גדולים שמסרו את נפשם למען התורה… מחברות של תלמידי חכמים, ובהן חידושים נפלאים, הונחו לצד מחברות של תלמידי החדר, שבהן נכתב בשקידה: «ואברהם העברי היה מן העבר האחר של העולם כולו…» ספרי התורה, הנביאים והכתובים שחוללו נגללו בזהירות והונחו בקפידה בשקים… לאחר שמילא אותם, הלך אבא, ובעיניים דומעות חפר בורות וקבר את הספרים כהלכה. אחר כך חזר עם שקים ריקים והמשיך… סביבו התרוצצו נאצים, אך לא נגעו בו. הם צחקו עליו בלעג, כיוונו אליו את נשקם, אך בסופו של דבר לא פגעו בו. אבא ראה בבירור ששומרים עליו מן השמים בזכות מאמציו להציל את ספרי הקודש מהשמדה ומביזיון. הוא שרד את המלחמה כולה. לימים סיפר לנו לא פעם על הצלתו הניסית.
ר' הרשל לקח נשימה והמשיך:
- כעבור שנים רבות, כשחלק מן הארכיונים הנאציים נפתח לקהל הרחב, הלך לשם חברי, ר' מנחם הרמס, חוקר נלהב של תולדות יהודי אירופה. ציפינו שבוודאי יספר לנו אחר כך משהו מעניין.
אולם כשחזר, הייתה על פניו הבעה שלא היה אפשר להגדיר כלל. הוא נראה מזועזע, או אולי מופתע, או המום…
- הרשל, - פנה אליי מנחם, - קרא בבקשה לאבא שלך.
כשאבא הגיע, שתק מנחם זמן רב ואזר אומץ. אחר כך ביקש מאבא לספר שוב על הצלתו בזמן המלחמה — סיפור שכחבר ילדות שלי שמע לא פעם. לאחר מכן העז לדבר:
- אתה יודע, ר' מוטל, שמך מוזכר בארכיון הגרמני.
- אני?!
אבא, כמובן, התפלא מאוד. במה «זכה» ששמו יוזכר אצל הגרמנים?
- בין המסמכים שקראתי הייתה רשימת שמות של יהודים חולי נפש, שהוחלט להשאיר בתור «מוצגים במוזיאון». ברשימה מצאתי את שמך, ר' מוטל! נאמר שם שאתה משוטט כל הזמן ברחובות, אוסף את כל פיסות הנייר המלוכלכות ומנשק אותן. לאחר שאתה אוסף ערמות של ניירות כאלה, אתה קובר אותם באדמה. במסמך הודגש שמדובר באדם שטירופו ברור כל כך, עד שהוא מתאים לקריטריונים הנדרשים…»
ר' הרשל השתתק. בזוויות עיניו נצצו דמעות. אך גם עיניי ועיני המנהל לא נשארו יבשות. ואולם כעת לא חשנו מבוכה ובושה — הרי ארון הספרים היה מסודר בקפידה ושיקף כבוד אמיתי לספרי הקודש. ידענו שכעת יישאר כך לעד — כתזכורת למה שבאמת שומר על עם ישראל.
צלצול בית הספר הפר את השתיקה. לא יכולנו שלא לחייך כשהכיתה התמלאה במנגינת קולות הילדים…
תרגום – ל. שוכמן.