יעל בויאנובר
שלושה נרות דולקים בחנוכייה שלנו ליד הפילהרמונית, וסביבם נמסים פתיתי שלג. יהודים רוקדים. עוברי האורח מביטים לאחור בסקרנות וממהרים הלאה, יש להם דאגות משלהם לקראת השנה האזרחית החדשה. ואצלנו חנוכה, אנחנו רוקדים. אני ובלה נאומובנה מדשדשות יחד בשלג הנמס. היא, בגיל 79, מרגישה את הקור פחות ממני. אני מביטה בה, חביבה ומלאת שמחת חיים כל כך, ונזכרת בסיפור ששמעתי ממנה לא פעם.
קשה להסביר למה, אבל בשבילי הסיפור הזה תמיד קשור לחנוכה.
אימה הספיקה להתפנות מאוקראינה עם בלוצ׳קה בת השלוש ועם הסבתא החולה. רכבות עמוסות פליטים, הפצצות. גנבו את התיק עם המסמכים, וזה הפחית מאוד את סיכויי ההישרדות שלהן במדינה שבה בלי תעודה אתה לא נחשב לכלום. וגם עכשיו מורגש האובדן הזה: אין דרך להוכיח שבלה נאומובנה זכאית למעמד של «קורבן הנאציזם». היא גם לא נראית כמו קורבן, אין בה שום דבר טרגי. תראו כמה בשמחה היא רוקדת, הולכת לתיאטרון. במוסקבה נפטרה הסבתא, ואימה ו בלוצ׳קה הגיעו לירוסלבל. שם נמצא יהודי טוב לב, מנהל טחנת קמח, שקיבל את האם לעבודה והקצה לה חדר קטן. בלי מסמכים, בזמן מלחמה, רק תארו לעצמכן. עם כרטיס קיצוב לעובדים ועם קורת גג כלשהי אפשר לחיות, ברעב ובקור, אבל אפשר. והן שרדו, לאם היה ניסיון בהישרדות בתנאים לא אנושיים.
הנרות כבו לאחר שסיימו לבעור. עכשיו ניסע לבית הכנסת, שם השולחנות ערוכים, סופגניות, וודקה, קונצרט.
אימה של בלוצ׳קה גדלה בעיירה ליד בילה צרקווה. אנשי פטליורה טבחו כמעט בכל היהודים, ואותה ואת אחיה הקטן לקחו איתם בכוח, לא ברור לשם מה. את האח הקטן הרגו כי לא היה מסוגל ללכת מהר. ואת אימה של בלוצ׳קה מצאה וגידלה הסבתא. הן היו עניות אפילו בהשוואה לעוני שסביבן, הרעבות והמרופטות מכולן. אבל אימה של בלוצ׳קה הייתה ילדה מוכשרת ובעלת כוח רצון, והיא הצליחה להתמודד: סיימה לימודים במכללה טכנית, התחתנה. בעלה נעצר שנה לפני המלחמה, ואחר כך פינוי, רעב ועבודה. עבודה ועוני תמידי. בלה נאומובנה סיפרה שבגיל עשר טעמה קציצות בפעם הראשונה. אימה הכינה ארבע בלבד: קציצה לכל אחת בערב וקציצה לכל אחת בבוקר. בלה לא הצליחה להירדם, כל כך רצתה עוד. והיא אכלה קציצה, וב בוקר נתנה לה אימה את שלה.
גם בלה הייתה ילדה מוכשרת ובעלת כוח רצון, ספורטאית, סיימה בית ספר ללימודי רפואה, התחתנה וילדה שתי בנות . וגם היום היא מקסימה ואופטימית, ובקהילה אוהבים אותה. יש לה חברות רוסיות משכילות וחביבות. הן באות איתה גם לבית הכנסת בחגים. נו, בלה נאומובנה, לחיים? על נס ההצלה בימי החשמונאים ובימינו.
האם אין זה נס שאנחנו בחיים וחוגגים יחד את חנוכה?
בעלה של בלה נאומובנה היה רוסי. מה אפשר לעשות, כך יצא. אצל רבים ברוסיה זה כך, אצל «תינוקות שנשבו». איך זה קרה?.. ועל ענף זית שניצל מן האש צמחו לא זיתים, אלא פירות אחרים. חמוציות, אולי? פרי יער טוב בהחלט, בריא, ומתאים לטבע המקומי.
היהודים קמים מן השולחן, אוספים מניין לערבית. יהודים רוסים, מרים כזית ועמידים לכפור כחמוציות.
בפרק 68 בתהילים של דוד כתוב: «מבשן אשיב, אשיב ממצלות ים».
השב, החזר אותנו! מבשן, ממגאדן, מסן פרנסיסקו, מסוורודווינסק. נרות החנוכה שלנו דולקים מן הטייגה ועד הימים הבריטיים. כל נר אומר: אנחנו כאן, אנחנו מחכים לבשורת הגאולה.