הרבנית חוה קופרמן
זכריה מתנבא בראשית תקופת בית שני ומדבר על אירועים מסוימים הנזכרים גם בנבואות דניאל וירמיהו.
מעניין לבחון זאת. אזכיר מיהו דניאל: נבואות דניאל שייכות לסוף תקופת בית ראשון ולתקופה הראשונה שלאחר חורבנו.
דניאל הוא אחד מארבעה נערים יהודים שנבוכדנצר מלך בבל לקח בשבי והפך לבני ערובה כדי להפגין את שלטונו על עם ישראל.
הנערים שנלקחו בשבי הם ילדיהם של האצילים רמי המעלה ביותר, וכולם בני משפחת המלוכה.
מצד אחד, נבוכדנצר מחזיק בהם כבני ערובה, שיהרוג אם יהודה תמרוד. מצד שני, הוא מגדל אותם ככשדים (בבלים), כדי שכאשר יגדלו יחזיר אותם ליהודה - שיחדירו שם את תרבות בבל.
יום אחד נבוכדנצר חולם חלום, אבל כשהוא מתעורר בבוקר הוא מבין ששכח אותו. ובכל זאת נדמה שהיה בחלום משהו חשוב מאוד, והמלך מתעקש להיזכר בו.
הוא מזמן אליו חכמים, מגידי עתידות ומכשפים ודורש שיאמרו לו מה חלם. איש אינו יודע. הוא מצווה להרוג את הקוסמים חסרי התועלת. הידיעה מתפשטת בארמון ומגיעה אל דניאל. הוא מצהיר שביכולתו לספר את חלומו של המלך: בחלום היה פסל — ראשו מזהב, זרועותיו מכסף, גופו מנחושת, רגליו מברזל, ואצבעות רגליו בחלקן מברזל ובחלקן מחרס. «מה זה אומר?» - שואל המלך. «זהו סמל לכל הגלויות הצפויות לעם היהודי», - עונה דניאל. בדמות הפסל כלולות כל הממלכות שישלטו ביהודים. הראש מזהב הוא בבל. הזרועות מכסף הן פרס ומדי. הגוף מנחושת הוא יוון, והרגליים מברזל הן רומא. שתי רגליים - מפני שרומא תחולק לשתי מדינות, מערבית ומזרחית. אצבעות רגלי הפסל עשויות בחלקן מחרס ובחלקן מברזל, מפני שרומא תתפרק לעולם המוסלמי (חרס) ולעולם הנוצרי (ברזל). די בכך שאבן קטנה תגיע אל מתחת לרגלי המפלצת, והיא תקרוס מיד. האבן הקטנה היא המשיח.
מן הדברים שחזה דניאל מבין נבוכדנצר ששלטונו לא יהיה נצחי - את בבל יחליפו פרס, יוון, רומא…
צריך לעשות משהו בעניין!
ואז יוצאת פקודת המלך: ליצור פסל בדיוק כמו זה שראה המלך בחלום - אבל כולו מזהב! ושכל עמי העולם ישתחוו לו! כך יבסס נבוכדנצר את שלטונו הנצחי על העולם.
לבסוף הפסל מוכן. כולם מוכנים להשתחוות לו. חוץ משלושה נערים, אותם נערים שנלקחו בשבי כבני ערובה ומוחזקים בארמון יחד עם דניאל. מישאל, חנניה ועזריה מסרבים להשתחוות לאליל. אי-ציותם הופך על פיה והורס את תוכנית המלך. נבוכדנצר מצווה להשליכם לאש, אך הם נשארים בחיים (ראו ספר דניאל).
הד לאירועים האלה מופיע ברמז בספר ירמיהו. הוא אומר שבקרב היהודים בבבל היו שני נביאי שקר — אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שעליהם אמר הקב״ה שהם «המתנבאים שקר בשמי» (פרק 29, פסוק 21). יש בידינו מסורת המספרת כיצד התרחש הדבר:
אחאב וצדקיהו הכריזו על עצמם כנביאים והחלו להתמסר לחיי זימה. הם התאפיינו בתאווה בלתי מרוסנת לתענוגות הבשר והשתמשו במעמדם כ«סיפור כיסוי» נוח. כשאחד מהם חשק באשת איש או בבת לא נשואה, האחר היה מתחיל לשכנע אותה. הוא אמר שהיה לו חזון, שלפיו הוחלט מן השמים להוריד לעולם הזה נשמה של צדיק, חכם מופלג וכדומה. האישה או הבחורה הזאת אמורה ללדת אותו... אביו של הילד המיוחד צריך להיות אותו נביא, כלומר חברו של מי שמדבר בזכותו. ליל הקרבה אינו ניאוף, אלא להפך, שליחות גדולה שתביא לעולמנו איש א-לוהים. כך פעלו זה למען זה עד שהגיעו אל בתו של נבוכדנצר. היא התלוננה בפני אביה. האב זעם ונקט צעדים: ציווה להשליך את ה«נביאים» לאש.
כשהכריז המלך על גזר הדין, אמר: «זה עתה יצאו צדיקים אמיתיים (שלושת חבריו של דניאל) מן האש ללא פגע. אם גם שני אלה צדיקים, גם הם יינצלו!»
כששמעו את גזר דינם, החלו אחאב וצדקיהו לבקש שיתנו להם אדם שלישי. אחרת זה לא יהיה הוגן. והם מתעקשים שהשלישי יהיה יהושע הכהן. (אילו היה באותו זמן בית המקדש, יהושע היה הכהן הגדול).
הדרישה נענית. בספר זכריה (פרק 3, פסוקים 1 ו-2) אנו קוראים: «והוא הראה לי את יהושע הכהן הגדול, עומד לפני מלאך ה׳, ואת השטן עומד לימינו כדי להאשימו. ואמר ה׳ לשטן: יחרה אף ה׳ בך, השטן!.. הרי הוא אוד מוצל מאש. ויהושע היה לבוש בגדים מלוכלכים ועמד לפני המלאך...» ("מלוכלכים", כלומר, חרוכים).
סביר להניח שהרשעים סמכו על כך שיינצלו אפילו באש אם יהיו יחד עם צדיק. אבל היה צדיק אחד ושני רשעים. צדיק אחד לא הצליח לחלץ שני רשעים… להפך, רשעותם של השניים הספיקה כדי שבגדי הצדיק לא יעמדו בכך ויישרפו - ובכל זאת יהושע עצמו ניצל.
זו אחת הדעות. לפי דעה אחרת, צאצאיו של יהושע עתידים לנהוג לא בצורה הטובה ביותר. בגדיו נפגעו בגללם. בנבואה הקב״ה מבקש שיחליפו את בגדיו (שם, פסוקים 4 ו-5). יש דעה נוספת, שלפיה יהושע נכנס לאש בבגדים טמאים, ודווקא משום כך הם לא יכלו להינצל.
בפסוק 8 בפרק 3 נאמר: «...חבריך, יהושע, היושבים לפניך, הם אנשים הראויים לנס...»
חבריו של יהושע - הם שלושת הנערים ששרדו באש. הם נקראים אנשי מופת.
ועל הרשעים, נביאי השקר, אומר א-לוהים מפי הנביא ירמיהו (ירמיהו, 29, פסוק 22): «...שמותיהם יהיו לקללה לכל גולי יהודה אשר בבבל: ״יעשה ה׳ לך כפי שעשה לצדקיהו ולאחאב, אשר מלך בבל צלה באש״».
בית המקדש הראשון נחרב בגלל שלושה חטאים ששלטו בבני האדם כתאווה שאין לעמוד בפניה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
כשנבנה בית המקדש ה-2, החלו היהודים להתחנן לפני הקב״ה שהתאוות האלה ייחלשו: «אם הן ימשיכו להשתולל בעולם הזה כפי שהיה עד עתה, לא נוכל לעמוד בכך!» החכמים נשאו תפילות, והתאווה לעבודה זרה דעכה.
זכריה (פרק 5, פסוקים 5-6 ואילך, עד סוף הפרק) אומר: «ויצא המלאך שדיבר איתי ואמר לי: שא נא את עיניך וראה מה הדבר הזה היוצא? ואמרתי: מה זה? והוא אמר: זו האיפה (מידת נפח) היוצאת. והוא אמר: זו עינם בכל הארץ. והנה גוש עופרת שמשקלו כיכר מתרומם; וזוהי אישה אחת היושבת בתוך האיפה...». בקטע המובא האישה היא סמל לתאווה; כשהיא כלואה באיפה, היא מבודדת ונטולת השפעה בעולם הזה.
החכמים רצו למגר גם את התאווה לגילוי עריות; ובעקבות תפילותיהם אפילו התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים. אז התברר שאם ימגרו את התאווה הזאת, תיעלם עצם האפשרות להמשיך את המין האנושי. לא הצליחו לגבור לחלוטין על התאווה לפריצות, אך הצליחו «לעוור אותה בעין אחת». התאווה לקשרים אסורים עם קרובי משפחה נותרה, אך נחלשה מאוד לעומת עוצמתה בעבר...
המשך יבוא